שערי תשובה · פרק 3

מפני שהוזהר בעל התשובה לחפש דרכיו. וכמה לו עונות וחטאות ואחרי אשר תם חפש מחופש הוזהר לחקור גודל כל חטא מחטאיו כמו שנאמר (איכה ג׳:מ׳) נחפשה דרכינו ונחקורה. להודע אליו כל חטאתו אשר חטא. כמה הגדיל לאשמה בה. כי יש אשמה עד לשמים גדולה. ויש רעה כנגד כמה חטאים גדולים שקולה. והתשובה הגדולה כפי היות גדולים חקרי לב כאלה. כי לדעתו (פי' לפי ידיעתו) רב העון וגדלו. נפשו ירעה לו. או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם:

ועוד תועיל חקירת עוצם העון לכסות כלימה פניו בשאלת המחילה כענין שנאמר (עזרא ט׳:ו׳) אלקי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. ולעטות בושה על נפשו לפני הש"י אחרי הבטחון בסליחתו כענין שנאמר (יחזקאל י"ז) למען תזכרי ובושת בכפרי לך לכל אשר עשית. ולהיות לנגד עיניו גדולת חסד הכפרה כענין שנאמר (תהילים כ״ו:ג׳) כי חסדך לנגד עיני. והמשל בזה כי אם חטא העבד לאדוניו ובא להכנע לפניו. אין נפשו אל העבד בלתי אחרי ידיעתו כובד פשעו. ואם ידמה בנפשו כי החטא נקל יגדל הקצף עליו. לכן יתחייב החוטא להכיר עוצם החטא ועונשו כענין שנאמר - (שמואל א כ״ו:כ״א) הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד. על כן הוצרכנו ללמד לבני יהודה. לתורה לתעודה. חומר העונשים לכל עון ולכל חטאת. על כן על כל דברי הקדמה הזאת. ועוד לתועלת נשגבה גדולה ובצורה. כי ראה ראיתי רוב העם חושבים על כמה פשעים כבדים כי הם קלים. ועל חייבי מיתות וכריתות כי הזהירות בהם יתרון הכשר או מדת החסידות. ונכשלים מבלי משים ואין תוכחת. כענין שנאמר (ישעיהו מ״ח:ח׳) גם מאז לא פתחה אזנך. על כן הוצרכנו להזהירם ולגלות אזנם על חומר עבירות רבות. וכי יש במצות הקלות דרכים וצדדים רבים לכליון חרוץ ואבדן הנפש. ורבים מן הרשעים יעזבו דרכם כי ידעו האבדן וההפסד אשר בה. בהגלות להם גודל החטא ואת אשר נגזר עליו. ונכשלים אזרו חיל לכבוש תאותם. כי איככה יוכלו וראו באבדן נפשם:

והמשל בזה לאדם החפץ ללכת אל עיר. ויאמר לו כי הדרך משובשת בצנים ופחים ואבני נגף. ולצרכו אל המקום ההוא לא יחדל מלכת. והיה כי יאמרו אליו כי שחל בדרך ונמר שוקד עליו אז יכלה רגליו מן הדרך ההיא. על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי א׳:ב׳) לדעת חכמה ומוסר להבין. פירושו - כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא חכמה כענין שנאמר - (דברים ד׳:ו׳) כי היא חכמתם ובינתכם. ואחר שילמוד וידע המצות ומה הם העבירות צריך שילמוד גנות העבירות. וההפסד והאבדן הנמצא בהם להרחיק נפשו מהם. ולהוכיח לעצמו בזכרון העונשים וליסר זולתו. וזאת הידיעה תקרא מוסר ולמוכיחים ינעם ללמוד לדעת זאת:

עתה נבאר מעלות חומר המצות ואזהרות וחלוק העונשים: המדריגה הא' חומר דברי סופרים - נתחייבנו מן התורה לקבל תקנות הנביאים והשופטים. ולשמוע דברי חכמים ולהזהר בגדריהם. שנאמר - (דברים י"ז) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וגם כי הוזהרנו מן התורה לקיים עלינו להיות עושים ככל אשר יורנו. אכן מצות עשה מן התורה חמורה מדבריהם. מפני שהוזכר עיקר הדבר בספר תורת האלהים מפורש וצוה הש"י עליו בפרט. ויש דרכים וצדדים ימצאון שם דברי סופרים חמורים מדברי תורה. כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה חומר בדברי סופרים מדברי תורה שהאומר אין תפילין לעבור על ד"ת פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב. וכל העובר על דברי חכמים חייב:

ועתה הלא לך לדעת מפני מה העובר על דברי חכמים חייב יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. וזה פשר הדבר. כי העובר על דברי חכמים אשר מלאו לבו לעשות כן. כי תקל מצותם בעיניו לא מהתגבר יצרו עליו. אבל כי תכהין עיניו מראות אור דבריהם ולא יהלך לנוגה האמונה. ולא משך בעול גזרתה. ולא יטרח לקיים מאמרם כי לא נכתב בספר התורה. ולא נהג כדרך העובר על דברי התורה אשר נפשו מרה לו ונקוט בפניו. ויירא וייצר לו כי ישיאהו יצרו לחטא. על כן משפט מות יהיה לאיש כי הפיל דבר מאחד מכל (דבריו הטוב) [דבריהם הטובים]. והוא כאומר ננתקה את מוסרותימו ודומה למה שכתוב בענין זקן הממרה את פי חכמים (דברים י״ז:י״ב) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו':

והשנית כי האיש ההוא רחוק מן התשובה. אחרי אשר אין הדבר חמור עליו כי ישנה באולתו תמיד. והחטא הקל ענשו יותר מן החמור בהכשל בו החוטא פעמים רבות.

עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי טובים דודיך מיין חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה. ואנחנו צריכים לפרש גם את זה. ידוע תדע כי יראת ה' יסוד המצות שנאמר (דברים י״ב:ט״ו) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך. ובזה ירצה ה' את ברואיו כמו שנאמר (תהילים קמ״ז:י׳-י״א) רוצה ה' את יריאיו. ותקנות חכמים וגדריהם יסוד לדרך היראה. כי יעשה גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורה. כבעל השדה אשר יעשה גדר לשדהו מאשר יקר בעיניו כי ירא פן יכנסו בו בני אדם והיה למשלח שור ולמרמס שה. כענין שנאמר (ויקרא י״ח:ל׳) ושמרתם את משמרתי. ועשו משמרת למשמרתי. ורב הזהירות והגדר והרחקה מן האיסור הלא זה מעיקרי המורא. והמרבה להזהר יגיע אל השכר הגדול כענין שנאמר (תהילים י״ט:י״ב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. על כן אמרו חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה. כי גדריהם וגזרותם מעיקרי היראה. ומצות היראה שכר הרבה כנגד מצות רבות כי היא היסוד להם. והדוגמא לדבר כי הנזהר מהתיחד עם אשה מפחדו פן יכשל בעון וכאשר גזרו רבותינו זכרונם לברכה. הלא זה מאשר זרח על נפשו אור יראת אלהים ית':

והנה הקדמנו לך בשער היראה. כי נתחייב אדם לראות בבנים ולהבין בהם ולהבדיל בין עקש ופתלתול ובין הישר הולך. לתועלת נשגבה אשר הודענוך. והנה כי תראה אנשים זוללים מזלזלים בנטילת ידים וישבו לאכול לחם ואינם מברכים לפני אכלם ואחר אכלם. וכהנה רבות דברי חכמים ותקנותם אשר פורצים גדרם. בזאת יבחנו. בזאת תדע ובחנת את דרכם כי הם רעים וחטאים לה' מאד ואחריתם עדי אובד. ועליהם אמרו כי העובר על דברי חכמים חייב. כי המעללים האלה לא יכריחם היצר עליהם. ולא תתקפם תולדות החומר והתאוה הגשמית לחטוא בהם. אין זה כי אם רוע לב ופירוק עול שמים מעל צוארם. והנה הם ככל המון כת הזדים האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. גם הם רחוקים מדרך האמת. גם הכת אשר אינם נזהרים מגבינה של עו"ג ובשולי עו"ג כי יקלו דברי חכמים בעינם. אף על פי שחוטאים למלא בטנם הנה בזו לדברי חכמים ושברו עול התורה (והמורה) [והמורא]. גם עליהם אמרו העובר על דברי חכמים חייב כאשר ביארנו. והשנית כי אחרי שידעו כי עם הקודש נשמרים בכל אלה. הבדל הבדילו עצמם מעל עמנו ופרשו מדרכי צבור. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי הפורשים מדרכי צבור יורדין לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות. ודע כי העובר על דברי חכמים. ענשו היה ביד בית דין להכותו מכות מרדות. כפי אשר עיני בית דין היו רואות ליסר ולענוש בעת ההיא. אם לפחות מארבעים או להוסיף להכותו על אלה:

המדרגה הב' חומר מצות עשה - יסוד השכר ושורש הגמול חלף העבודה בקיום מצות עשה. כמו שנאמר (משלי י"ג) וירא מצוה הוא ישולם. ונאמר (מלאכי ג') ושבתם וראיתם בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. והעבודה היא במצות התלויות במעשה. בין שאין בהם זולתי מצות עשה בין יש עמהן לא תעשה. כגון שנאמר (דברים ט"ו) לא תאמץ את לבבך וגו'. ומצות העבודה תתבאר בשער העבודה בעז"ה. אולם ימצא דרך בשכר הנזהר מעבור על מצות לא תעשה. אשר השג ישיג לשכר עושה מצוה כגון אם הזדמן דבר עבירה ליד האיש. והתאוה תאוה לדבר ערוה וכבש יצרו כי זה מעיקרי יראת הש"י. וכן מי שהזדמן לידו להתעשר באונאה ותרמית ואין רואה ואין יודע. והתהלך בתומו ובור כפיו. שכרו על זה כזורע לצדקה וטורח במצוה. וכן כתוב (תהלים קי"ט) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כיון שלא פעלו עולה בדרכיו הלכו. וכבר הקדמנו לך פירוש המקרא הזה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו. ועוד אמרו (מלאכי ג') ליראי ה' ולחושבי שמו זה הבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו. גם השכר הזה עקרו ויסודו מצות עשה שכבש יצרו ביראת אלהים כמו שנאמר (דברים י') את ה' אלהיך תירא. ואמרו רבותינו ז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והנה בתורה פורש מה יעשה לכל העובר על מצות לא תעשה ויחלק עליהם עונשים ומשפטים ודת מה לעשות בהם. והעונשים מלקות ארבעים מיתה וכרת ביד שמים וארבע מיתות בין דין. ומתן שכרן על כל מצוה לא נתפרש בתורה כדי שלא יחדלו לקיים המצות הקלות ויתעסקו בחמורות לבדנה:

ומשלו על זה מענין המלך אשר אמר לעבדיו לנטוע בפרדסו כל עץ נחמד. ושכר אמר לתת להם ולא הודיעם שכר מטע כל אילן. כי חפץ המלך אשר לא יחסר כל בפרדסו. על כן יטעהו רב מינים נטעי נעמנים. ואלו ידעו עבדיו שכר נטיעת כל עץ מעצי הפרדס אז יתנו את כל עמלם בנצרי מטעיו אשר שכרם רב מן השאר להרבות השכר. כן ענין המצות. כי הואיל השם לזכות את ישראל בקיום כל המצות. להנחילם חיי עולם ולהיות כל המצות יחדיו לוית חן לראשם. כי בהשלים חק מלאכתם תהי משכורתם שלימה מעמו. הלא ידעת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה. אף על פי שאמרו ת"ת כנגד כולם. והמצוה הקלה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר. הלא תראה במצות שלוח הקן שאין בה טורח ולא פיזור ממון נאמר עליהם (דברים כ״ב:ז׳) למען ייטב לך והארכת ימים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה רבי יעקב אומר אין לך מצוה קלה בתורה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר בשלוח הקן למען ייטב לך וגו' למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך. ומה אם מצוה קלה שהיא בכאיסר אמרה תורה כך. מצות חמורות על אחת כמה וכמה:

ועתה נדבר בענין עונש ביטול מצות עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אם הזהירו את האיש לעשות סוכה או לולב ואינו עושה מכין כו'. ואמרו כי האנשים אשר לא הניח על ראשם תפילין מעולם הם נקראים פושעי ישראל בגופן. ועונשם חמור מן העובר פעם אחת על חייבי כריתות. ואמרו כל שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי ישראל בגופן כגון שלא הניח תפילין מעולם או עוברי עבירה כגון עריות. ליום הדין יורדין לגיהנם ונדונין שם י"ב חודש. לאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנאמר (מלאכי ג׳:כ״א) ועסותם רשעים כי יהיו אפר וגו'. ואמרו מי שמקל (בעיניו) [בענין] מצות עשה כמו המבזה חולו של מועד שיש בו מצות עשה שנאמר (שמות כ״ג:ט״ו) את חג המצות תשמור. אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. ויש על כל מצות עשה אזהרת לאו כוללת שנאמר (דברים י״ג:א׳) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו:

וקיום מצות עשה נקראת יראת שמים כמו הזהירות במצות לא תעשה. שנאמר - (ויקרא י״ט:ל״ב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'. ונא' (תהילים ל״ד:ט״ו) יראת ה' אלמדכם. ונאמר אחריו סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. למדנו מזה כי מי שאינו עוסק בעשיית הטוב ובקשת שלום הפר יראת שמים. והוא מן הרשעים. כי לא ירא אלקים [2] שנאמר - (קהלת ח׳:י״ג) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלקים:

ויש במצות עשה מן החמורות שאין המון העם נזהרים בהם כגון הזכרת שם שמים לבטלה שנאמר (דברים ח') את ה' אלקיך תירא ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הוזהרנו בזה שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכן ג"ח שהיא מ"ע שנאמר (שמות י״ח:כ׳) והודעת להם את הדרך ילכו בה זו גמילות חסדים. ואמרו גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שהצדקה לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. על כן אמרו על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה הצדקה בממונו. וגמילות חסדים בין בגופו בן בממונו. כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר. וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם שנאמר (מיכה ו׳:ח׳) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד. וכן מצוה להכנס לפנים משורת הדין שנאמר (שמות י״ח:כ׳) ואת המעשה אשר יעשון ואמרו רבותינו זכרונם לברכה זה לפנים משורת הדין. ויש בענין זה דרכים רבים אשר תהיה בהן המצוה הזאת מן החמורות הכל לפי ענין הדין. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נכנסו לפנים משורת הדין.

ויש אנשים רבים בהמון העם חושבים כי אין עיקר האבדון והפסד הנפש זולתי בעבירות שיש בהם מעשה. וכי אין אבדן נפש אל האיש אשר הוא טהור מחטוא במעשה ובדרך העבירות לא הלך וחדל מעשות מצות ומעשים טובים. על כן אנו חייבין להודיע תועי רוח בינה כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה ויתר הקב"ה על ע"ג וכו' ולא ויתר על עון ביטול תורה. ואמרו כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצות כך עונש המבטלה גדול מכל העבירות. ואמרו (במדבר ט״ו:ל״א) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכבר זכרנו לך כל אלה בשער התורה:

ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה' מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועיוות הדין וגלוי עריות. עם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעון בטול הצדקות. שנאמר (יחזקאל טו) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה. ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' (ישעיהו כ״ט:י״ג-י״ד) ותהי יראתם אותי מצות אנשי מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה פלא ופלא. ונאמר (ירמיהו י״ב:ב׳) מדוע דרך רשעים צלחה וגו' קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ונאמר (תהילים ע״ג:כ״ז) כי הנה רחקיך יאבדו:

ודע כי לפי גודל המצוה. יגדל עונש מי שיחדל לעשותה אף על פי שאינו עושה מעשה בהפרתה. כמו שמצינו במצות הפסח ובמצות המילה שהם מצות עשה ויש בהן כרת:

ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצות עשה. כמו מעלות הבחירה שנאמר (דברים ל׳:י״ט) ובחרת בחיים. ומעלות תלמוד תורה שנאמר (דברים ו׳:ז׳) ודברת בם. ומעלות לכת בדרכי ה' שנאמר (שם כח) והלכת בדרכיו. ומעלות התבונן בגדולת ה' שנאמר (דברים ד׳:ל״ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ודוד אמר (תהילים י״ד:ב׳) ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים, ומעלות זכרון חסדיו והתבונן בהם שנאמר (דברים ח׳:ב׳) וזכרת את כל הדרך ונאמר (דברים ח ו) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יי אלהיך מיסרך. ודוד אמר (תהילים קז מג) ויתבוננו חסדי יי, ונאמר (תהילים כו ג) כי חסדך לנגד עיני. ומעלות הקדושה, שנאמר (ויקרא יא מד) והתקדשתם והייתם קדושים. ומעלות העבודה, שנאמר (דברים י כ) אותו תעבוד. ומעלות היראה, שנאמר (שם) את ה' אלהיך תירא. ומעלות האהבה שנאמר (שם ו) ואהבת את ה' אלהיך ומעלות הדביקות שנאמר (שם י) ובו תדבק. לכל אחת מהנה כמה מדרגות כאשר יתבאר בעז"ה. ובעבור מעלות האלה נברא האדם שנאמר (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ומה תקות הנברא אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם:

והנה נתבאר בתורה עונש ביטול המצוה שנאמר (דברים כ״ז:כ״ו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. אמר לעשות אותם יורה כי זה נאמר על ביטול מעשה המצוה:

ודע כי נתחייב הנברא להיות ציר נאמן ועבד משכיל בכל מלאכת עבודת אדוניו. והפועל האמן יהיה מהיר במלאכתו וישגיח על מלאכת הפועלים חבריו. ועיניו על דרכיהם לראות אם באמונה הם עושים ויזהירם ויודיעם את המעשה אשר יעשון. כי חפצו ורצונו אשר תעשה מלאכת אדוניו בלא רמיה על כן יחזיק ידי עושי המלאכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי ארור אשר לא יקים. אדם שלמד ושנה ולימד לאחרים וקיים את התורה ויש בידו כח להחזיק ידי העוסק בתורה ובמצות ולא החזיק הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים:

ומן המצות החמורות. שלא לדון בערכאות של עובדי כוכבים שנאמר (שמות כ״א:א׳) ואלה המשפטים אשר תשים "לפניהם" ולא לפני כנענים, ופושעים יכשלו בם. וכבר הקדמנו לדבר בעבירה הזאת:

ועל ביטול מורא אב ואם שהיא מצות עשה. שנאמר - (דברים כ״ז:ט״ז) ארור מקלה אביו ואמו. ענין מקלה, שמזלזל בכבודם ומפר מוראתם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא י״ט:ג׳) איש אמו ואביו תיראו, איזהו מורא אב לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו:

ומצות תפילין ומצות מזוזה מצות עשה הם. והנם בכלל קבלת מלכות שמים כי על כן נכתבו בפרשת שמע ישראל. ותוכל להתבונן מזה על עונש המבטל המצות האלה כי הוא שובר עול מנתק מוסרות. וכבר הקדמנו לדבר על המצות האלה. ועל מצות ציצית אמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי שהציצית מוספת קדושה שנאמר (במדבר ט״ו:מ׳) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. וגם (פי' כמו אף על פי ) כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו. אף גם זאת (פי' כמו מכל מקום) אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי ענוש יענוש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יופי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פני דברי חיובה עליו. ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו:

ודע כי הירא את דבר ה' יחמיר וידקדק וישום נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות. כי לא יבינו (פי' יבינו ישימו לב) לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות. אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך. ופקח עיניך היטב לראות כי העיקר הנכבד הזה נתבאר בתורה. כי נכתב על מצות הקימה מפני שיבה כמו שנכתב על מצות מורא אביו ואמו ושמירת השבת. אני ה'. ורבות מן המצות אשר הרבה מן העם הנמצאים בדור קצרי יד מעשותם הבאנום אל מקום זה (נוסד) [יסוד] לכל אחד בספר הזה. קחם נא אליך ועל לוח לבך:

המדריגה הג' לאו שניתק לעשה - אמרו רבותינו זכרונם לברכה לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו. כגון (דברים כ״ב:ו׳) לא תקח האם על הבנים. שניתק לעשה שנאמר (שם) שלח תשלח. ואף על פי שלא היו לוקין בידי בית דין, יש בהם שענשו חמור ונגע עד שמים משפטן נשא עד שחקים. כגון הגזל, שנאמר (ויקרא יט) לא תגזול, וניתק לעשה (שם ה) והשיב את הגזלה. ואמרו לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל שנאמר (בראשית ו׳:י״ג) קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס. ואף על פי שערוה חמורה מן הגזל, מדת עונש גזל להקריב יום אידו ולהחיש עתידות לו.
ועוד אמרו סאה מלאה עונות אין מקטרג בכולן כמו הגזל. ואמר שלמה המלך עליו השלום על אוצרות המרמה והאונאה (משלי כ״א:ו׳) פועל אוצרות בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות. פירוש אוצרות המרמה והאונאה הבל נדף הם כי אחריתם לכליון. ועודם ברשותו צוררים הם לו ומבקשים נפש בעליהם ומסבבים למותו. וכענין שאמר חבקוק עליו השלום (חבקוק ב׳:ט׳) הוי בוצע בצע רע לביתו וגו' כי אבן מקיר תזעק וגו'. וגזל העני חייבין עליו מיתה בידי שמים שנאמר (משלי כ״ב:כ״ב-כ״ג) אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. פירושו - אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין עוזר לו, ואל תדכא עני בשער בהכלמה ובבזיון. ובשער, כלומר ברבים, וכענין שנאמר (ישעיהו ג׳:ט״ו) מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו. כי ה' יריב ריבם אחר שאין להם סומך ומי שיטעון ויריב ריבם. וקבע את קובעיהם נפש אחרי שהובאת אליו צעקת הדל לא יקח ממך ממון תחת הגזילה אשר גזלת אבל ישל אלוה נפשך. ונאמר (איוב כ״ז:ח׳) כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו, ונאמר (משלי א׳:י״ט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח.
ומי שיצעיק ויצער אלמנה ויתום בין בגזל בין בעושק בין הכלמה וכל מיני הצער חייב מיתה בידי שמים. וכן הדיינים שיש בידם להציל גזול מיד עושק ויתום לא ישפוטו. משפט מות להם שנאמר (שמות כ״ב:כ״א-כ״ב) כל אלמנה ויתום לא תענון. ואם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. פירושו - והיו נשיכם אלמנות כנגד עינוי האלמנה ובניכם יתומים כנגד עינוי היתום מדה כנגד מידה. והמצער כל איש מישראל אף על פי שלא נכתב בו העונשים האלה עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא כ״ה:י״ז) לא תונו איש את עמיתו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה באונאת דברים הכתוב מדבר. והוא מענין הצער והמצוק מלשון (ישעיהו מ״ט:כ״ו) והאכלתי את מוניך את בשרם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה. ובמקום שדיבר הכתוב מאונאת ממון הזכיר שם מקח וממכר שנאמר (ויקרא כ״ה:י״ד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך. ואמרו גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו. וזו נאמר בה (שם) ויראת מאלהיך וזו לא נאמר בה ויראת:

והנשך והריבית יש בהן לא תעשה שנאמר (שם כה) אל תקח מאתו נשך ותרבית. וניתק לעשה שנאמר - (שם) וחי אחיך עמך. פירושו - אם לקחת מאתו נשך ותרבית השב תשיבם לאחיך למען יחיה עמך. וענשו חמור מאוד, כל זמן שלא תיקן המעוות שאינו בא לתחיית המתים. שנאמר (יחזקאל י״ח:י״ג) בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה, פירושו - רבותינו זכרונם לברכה על ענין תחיית המתים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שיש בידו עון הריבית אין מלאך מליץ [מלמד] עליו זכות. וזהו שנאמר וחי בלשון שאלה ותמיהה. היש מליץ שיאמר כי דתו לחיות. כולם יענו ויאמרו לא יחיה:

המדרגה הד' לאו שאין בו מעשה - אמרו רבותינו זכרונם לברכה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ומפורש בדבריהם ז"ל כי לאו שאין בו מעשה חמור מן הלאו שניתק לעשה. ויש באזהרות שאין בו מעשה אזהרות תלויות בלב. מהן בלשון ומהן בקפיצת יד והמנע מן המעשה. וכן יש עבירות שאין בהם מעשה ותלויות בחוש השמע ובחוש הראות. וראינו רבים מבני אדם שכחו רבות מהם. ויש אשר ידעו ואינם נזהרים בהם מפני שאינן תלויות במעשה. כי העבירות התלויות במעשה כמו אכילת החלב והדם והנבלה והטרפה אין הדבר קרוב להכשל בהן כמו העבירות הנעשות במחשבה ובלשון ובשבת מן המעשה. על כן ראינו לזכור מקצתם להזכיר ולהזהיר אשר לא ידע להזהר. ולא באנו להאריך בהם זולתי לרמוז עליהן להיות לזכרון לשבי פשע.

מן האזהרות התלויות בלב. השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך (דברים ח׳:י״א) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, הרי זה לא תעשה. הוזהרנו בזה לזכור את הש"י בכל עת. וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד ההנהגות המחויבות מן הזכירה. כמו היראה והצניעות וקישוט המחשבות וטכסיס המדות. כי זרע הקודש ישיגו כל הנהגה נאוה והמעטירה בעליה מזכירת השם ית' כמו שנאמר - (ישעיהו מ״ה:כ״ה) בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל:

השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד׳:ט׳) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל השוכח דבר אחד מתלמודו עובר בשני לאוין. יכול אפילו תקפה עליו משנתו ? ת"ל (שם) ופן יסורו מלבבך. לא דבר הכתוב אלא במי שיסירם מלבו על ידי שהוא בטל מן התורה ואינו הוגה בה תמיד:

אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת [וגו'] לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' (שם ט). הוזהרנו בזה שלא נדמה בנפשנו הצלחתנו בצדקנו ויושר לבבנו. אבל נאמין ונדע עם לבבנו, כי הצלחתנו מחסד העליון ורב טובו, וכענין שאמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית ל״ב:י״א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת:

לא תנסו את ה' אלהיכם (דברים ו׳:ט״ז). והוזהרנו זה שלא יאמר אדם אנסה נא בעבודת הצדקה יצליח ה' דרכי ואבחן בכשרון המעשה אם כסף וזהב ירבה לי. והאיש הטוב לא נמצא בו רפיון ידים אם עמלו בחכמה ודעת וכשרון המעשה ולא צלחה דרכו בענין קנין כספו ובשאר טובת חפצי הגוף. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי במצות המעשרות בלבד הותרה הבחינה שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת. אומר שלמה המלך עליו השלום (משלי ג׳:ט׳-י׳) כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שבע [וגו'] מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. פירוש אם לא יהיה לך כן להמלא אסמיך שבע בתתך מהונך ומראשית כל תבואתך לעבודת הצדקה, אבל יאחזוך ימי עוני, אל תמאס מוסר ה' ודע כי גם זה לטובתך. כי את אשר יאהב ה' יוכיח להטיב באחריתו, להיות תמורת שכר העולם הזה ותחת כבודו. שכר אמת והטוב הצפון העומד לעד לעולם:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם (דברים ז׳:י״ז-י״ח):

כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם (דברים כ׳:א׳) הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו. ויבטח עליה. כענין שנאמר - (תהילים פ״ה:י׳) אך קרוב ליראיו ישעו וכן כתוב (ישעיהו נ״א:י״ב) מי את ותיראי מאנוש ימות:

לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א׳:י״ז). הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן. וזהו פירושו כי המשפט לאלהים הוא שלא יבואכם נזק בסיבתו.

לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים י״ז:כ׳). הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת הגאוה. ושלא יתגאה הגדול על קטן אך היה יהיה שפל רוח. והגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות הנפש שנאמר (משלי ט״ז:ה׳) תועבת ה' כל גבה לב. ומה יועיל קנין כספו ורב עושרו וגנזי (מרומיו) [ברומיו] והנה אחרי כי נתעב ונאלח גבהי תפארת גדולתו עמוקים משאול. ואל יתהלל חכם זולתי בעבודת הש"י וביראתו. והבטחון בו ובאהבתו והדבקות בו. שנאמר (דברים כא) הוא תהלתך והוא אלהיך. ונאמר (ירמיהו ט׳:כ״ג) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי:

נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים ט״ו:י׳). והזהרנו בזה להרחיק מנפשנו צרות העין. ולהיותנו טובי עין. כענין שנאמר (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך. ולא די במתנת היד [לבד כי אם] אשר נטע בנפשותינו מדת הנדיבות. על כן הזהיר ואמר ולא ירע לבבך אחר שנאמר נתן תתן לו:

לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים ט״ו:ז׳). הוזהרנו להסיר מנפשנו מדת האכזריות. ונטוע בה נטעי נעמנים, הם הרחמים והחסדים הנאמנים. כמו שכתוב (שם כה) והלכת בדרכיו. ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ את ידו ויחון את העני ולא מדרך רחמנות. כענין שנאמר (משלי י״ב:י׳) ורחמי רשעים אכזרי. על כן כתוב לא תאמץ את לבבך. ועונש האכזריות רע ומר. כאשר יתבאר בשער האכזריות בעזרת האל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (דברים י״ג:י״ח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים:

ולא תחוס עיניך ולא תחמול ולא תכסה עליו (שם יג). הוזהרנו בזה שלא לחמול ולרחם על המחטיאים והמכשילים בני אדם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הנעשה רחמני על האכזרים לסוף נעשה אכזרי על הרחמנים:

לא תקום ולא תטור את בני עמך (ויקרא י״ט:י״ח). אמרו רבותינו זכרונם לברכה אי זו היא נקימה אמר לו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני את שלך. ואיזהו היא נטירה. אמר לו הריני משאילך. ואיני כמותך שלא השאלתני. ואין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אזהרת הנטירה על דבר שבממון. אבל על דברי גאוה ובוז ודרישת רעה מותר לשום הדברים על לבו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על זה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. אבל אם יבקשו ממנו מחילה יעבור על מדותיו:

לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא י״ט:י״ז). הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת השנאה והיא מדה מעוללת פשעים רבים. ומסבבת כמה עלילות נשחתות. כמו לשון הרע שהוא שקול כנגד כמה חייבי מיתות בית דין כאשר יתבאר. וכמו דרישת רעה. והשמחה לאיד. וגרמת נזקים לחבירו. והליכת רכיל. ונקימה ונטירה. ומאבדת טובה הרבה מן הנפש. כאשר יתבאר בשער השנאה. וראה עד היכן הגיע עונש השנאה. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה בית שני שהיו עוסקים בתורה ומעשים טובים מפני מה חרב. מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם.

ונשמרת מכל דבר רע (דברים כ״ג:י׳). פירשו ז"ל לא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ואף על פי שאינו מהרהר כדי לעשות. ודבר הלמד מענינו שכתוב אחריו (שם) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר ט״ו:ל״ט). והזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה (ועל כל) [וכל] דבר פשע וחטא. כענין שנאמר (משלי כ״ד:ח׳) מחשב להרע. ושלא להרהר בדברי המינין. פן יכשל וימשך אחריהם. ואשר ישיב אל לבו כי הש"י בוחן לב וחוקר כליות. איך יעיז פניו לטמא לבו ודבר בליעל יצוק בו. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כ״ד:ט׳) זמת אולת חטאת. עוד אמר (שם ו) שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו לב חורש מחשבות און:

לא תשא שמע שוא (שמות כ״ג:א׳). והוזהרנו בזה שלא לקבל לשון הרע. וכמו שאמר התרגום לא תקבל שמע דשקר.

לא תחמוד בית רעך (שמות כ׳:י״ד). ולא תתאוה בית רעך (דברים ח). הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר (לרעך) [לרעינו]. גם כי נתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו שנאמר לא תחמוד. ואם יכסוף אדם שימכור לו חבירו שדה או כרם או אחד מחפציו לא ישא את נפשו למכרו. ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו אסור לפצור בו. כי זה כמו הכרח ואונס. והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון. אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתן יתן לו בנפש חפיצה. ולא ירע לבבו בתתו לו:

מן האזהרות התלויות (בלב) [בלשון]. כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר (דברים כ״ג:ט״ו). אמרו ז"ל כי בכלל האזהרה הזאת. כי בהגותנו בתורת הש"י. ובדברינו בתפלה לפניו. יהיה מחנינו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר. לכן נצטוינו בזה להזכיר שם שמים בקדושה. ולעסוק בדברי תורה ותפלה בקדושה. ושלא להזכיר שם שמים ודברי תורה אם הוא ערום. או אם יש שם אדם ערום כנגדו. וכן הוזהרנו שיהיה המקום נקי. כמו שנאמר (שם) וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך. וכ"ש כי הוא מוזהר שלא להזכיר שם שמים אם אין ידיו נקיות. ואם נגעו ידיו בדבר הנמאס עליו ירחצם. וכענין שנאמר (תהילים כ״ו:ו׳) ארחץ בנקיון כפי. ובלכתו בדרך והוא מסתפק אם הדרך נקי אל יזכור שם שמים. ואל ידבר בדברי תורה. ואם יש דבר שאינו נקי לאחריו כגון צואה או נבלה או מי משרה. צריך שירחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ולפניו כמלא עיניו. והזהירות בזה מדרכי יראת שמים. שנאמר (מלאכי ג׳:ט״ז) ליראי ה' ולחושבי שמו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר טו) כי דבר ה' בזה זה המדבר דברי תורה במבואות המטונפות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (דניאל ב׳:כ״א) יהיב חכמתא לחכימין מפני כי החכמים מכבדים את התורה ועוסקים בה בקדושה. ואלו נתנה לטפשים היו מדברים בדברי תורה במבואות המטונפות:

ויש באזהרות התלויות בל' [שהיו לוקין] עליהן. כי כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל האזהרות שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומקלל את חבירו בשם. והשבועה לשוא אף על פי שאין בה מיתת ב"ד. עונשה חמור בידי שמים יותר מהרבה עבירות שיש בהן מיתות ב"ד כי הנשבע לשקר מחלל את השם. שנאמר (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם ה' אלהיך.
וחילול השם עונשו למעלה מכל העבירות. ולא נכתב כן על אחת מן העבירות אלא על השבועה לשקר ועל ע"ז שנאמר (שם כ) כי מזרעו תנן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. ונאמר באזהרות ע"ז (שמות כ׳:ה׳) לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. רצונו לומר - כי לא יסלח עון ע"ז על דרך סליחתו לשאר עבירות. כענין שכתוב (ירמיהו ה׳:ז׳) אי לזאת אסלח לך בניך עזבוני וישבעו בלא אלהים. וכן כתוב באזהרות השבועה לשקר (שמות כ׳:ז׳) כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. ונכתבה אזהרת השבועה לשקר אחר אזהרת עבודה זרה. יען וביען כי השבועה לשקר נמצא בכנפיה עון חלול השי"ת.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין מה שכתוב (משלי ל׳:ח׳) ראש (כן כתיב מלא באל"ף וענינו העניות) ועושר אל תתן לי וגו' פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. השניה קשה מן הראשונה. שנאמר (יחזקאל כ׳:ל״ט) ואתם בית ישראל וגו' איש גלוליו לכו עבודו ואחר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד. רצונו לומר - כי עון הנשבע לשקר בב"ד חמור מעונש העובד כוכבים בסתר מפני חלול השם. ואמרו ז"ל על כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וממשפחתו וכאן ממנו ומכל העולם.
ואם חייבו בית דין את האדם להשבע שבועה והוא יודע אשר פיו דיבר שוא. אסור לקבל עליו השבועה לאמר אנכי אשבע למען הפחיד את חבירו. אף על פי שאין בלבבו להשבע שנאמר (שמות כ׳:ז׳) לא תשא. ויש בכלל משמעו לא תקבל להשבע לשוא. וכן אמרו ז"ל במכילתין. ותרגום (שם כ) לא תשא שמע שוא לא תקבל. ואסור להשבע חנם אף על פי שהוא נשבע על האמת. שנאמר (שמות כ) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ותרגומו למגנא. וכן המסבב להשביע את חבירו חנם גדול עונו. כגון שהיה חברו חייב לו מנה ויכפיל על תביעתו למען יצא קו הדין על הודאתו למקצת להשבע שבועת התורה. או שתובע את חבירו על חנם אשר לא ידע ישאלהו ומשביעו שבועת היסת. ואמרו רבותינו כי זה האיש נקרא גנב שגונב דעת הבריות. ועליו נאמר (זכריה ה׳:ד׳) הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. ומי שהוא יודע שאם ישבע יחשדוהו בני אדם על שבועתו. יש לו להמנע ולחשוך נפשו מן השבועה לכבוד שמים. גם כי האמת אתו:

אלקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור (שמות כ״כ:כ״ז). לא תקלל חרש (ויקרא י״ט:י״ד). והזהרנו בזה שלא יקלל איש מישראל בשם ולא באחד מכל הכינויים. ומה שהוזכר בתורה אלהים לא תקלל ונשיא וחרש. כי בא להזהיר שלא לקלל השופט כאשר ירשיעוהו בדין. ולא את הנשיא כאשר יענוש אתו לשלחו ביד פשעו. והוצרך להזכיר החרש. פן תאמר אין עונש בקללתו. אחרי אשר איננו שומע ולא ישיגהו צער על קללתו. ובסוף פרשת משפטים נכתב אלהים לא תקלל. לאמר שלא תקלל השופט את המשפטים האלה. אבל השופט אשר לא כדת אותו תקלל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה המקלל את חבירו או את עצמו בשם לוקה וענשו בידי שמים רב מאוד. שנאמר (דברים כה) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת [וגו'] ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. והפלא ה' את מכותך. וגו'. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה ענין הפסוק הזה על מי שמקלל את חבירו או את עצמו בשם.

ואסור לאדם שיאמר כן יושיעהו השם כאשר הדבר הזה דבר אמת והנה הוא כזב. כי הנה קלל את עצמו בשם שמכלל הן אתה שומע לאו:

יין ושכר אל תשת וגו' ולהורות את בני ישראל (ויקרא י׳:ט׳) ולהבדיל בין הקודש ובין החול. אמרו רבותינו זכרונם לברכה השותה רביעית יין שאינו מזוג במים אל יורה. ואם שתה יותר מרביעית אף על פי שמזגו אל יורה:

לא תונו איש את עמיתו (שם כה). באונאת דברים הכתוב מדבר כאשר שהקדמנו למעלה. ואמרו רבותינו היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך. וזהו שנאמר (שמות כ״ב:כ׳) וגר לא תונה ולא תלחצנו. לא תונה בדברים. ולא תלחצנו בממון. ובכמה מקומות הזהירה התורה על אונאת הגר מפני אשר שכח עמו ובית אביו ובא לחסות תחת כנפי השכינה. כענין שנאמר - (רות ב׳:י״א) ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת. ונאמר (שם) ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. משל לצבי שבא לעדר ושם ירבץ עם הצאן ירעה. וחמל עליו בעל העדר. כי עזב כר נרחב ויעמוד במקום צר:

לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כ״ג:ב׳) הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים. ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול. וכענין שנאמר (ישעיהו ח׳:י״ב) לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם זה קשר:

ואסור להתחבר אל הרשע בעסקי העולם. שנאמר (דברי הימים ב כ׳:ל״ז) בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך. ונאמר (משלי ג׳:ל״א) אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו ואמרו רבותינו זכרונם לברכה באבות של רבי נתן אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה. ורבו דרכי מות הנמצאים בחברת הרשעים. וכבר גלינו על העון הזה וכובד ענשו:

ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד). והזהרנו בזה שלא להורות את בני ישראל אשר לא כדת ושלא כהלכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הוו מתונים בדין. ונמהרי לב להבין ולהרות לא יצילו את נפשם מתת מכשול לפני עור וחטאתם כבדה מאוד. כמ"ש (תהילים פ״ב:ה׳) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ. ועוד אמרו הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (משלי ו) כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה:

עוד הוזהרנו מן המקרא הזה. להשיא עצה הוגנת לאשר יועץ מבני עמנו. ולא לכשילו בעצה נבערה. ולא ייעץ את חברו לפי דרכו:

וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחבירו. וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים. שנאמר (משלי כ״ז:ט׳) שמן קטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש:

לא תלך רכיל בעמך (ויקרא י״ט:ט״ז). אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי בכלל האזהרה הזאת שלא להוציא שם רע על איש מבני עמנו. ועונשו חמור בידי שמים. כאשר יתבאר במדרגת חייבי מיתה. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה לא תלך רכיל בעמך אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה:

ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג). לא יאמר אדם לחבירו שמור לי אצל עבודת כוכבים פלונית:

לא תחנם (דברים ז). פירשו רבותינו ז"ל לא תתן להם חן לז' עממין:

ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר י״ז:ה׳). אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. ומותר לספר לשון הרע על בעלי המחלוקת. שנאמר (מלכים א) ולי אני עבדך ולצדק הכהן וגו' לא קרא:

מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון. הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם. ועובר בלאו שנאמר (ויקרא י״ט:י״ז) ולא תשא עליו חטא. ונאמר (הושע י׳:ט׳) מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו לא תשיגם (מלחמה בגבעה) [בגבעה מלחמה] על בני עולה. פירושו - אם שם עמדו הדור הזה לא השיגה אותם בגבעה מלחמה לבער הרע כאשר השיגה מלחמה לבני הדור ההוא. שם עמדו כמו אם שם עמדו. וכן ועזב את אביו ואם עזב. רצונו לומר - ממין חטא גבעה היה חטאתם. אכן הם היו טובים מאלה כי נקהלו ועמדו על נפשם לבער הרע. ונאמר (שופטים ה׳:כ״ג) אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה' בגבורים. ונאמר (דברים א׳:י״ז) לא תגורו מפני איש. וכל מי שהוא לשי"ת ימסור נפשו על קדושת ה'. שנאמר (שמות ל״ב:כ״ו) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ונאמר (במדבר כ״ה:ז׳) וירא פינחס וגו' ויקח רומח בידו. וחובה על כל ירא. אף כי אוהב טהר לב, להעיר קנאה כי יראה והנה יד שרים וסגנים במעל. שנאמר (עזרא ט׳:ב׳) ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה:

ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כ״ה:מ״ו). לא ישתעבד אדם בחביריו. ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו. לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה. אלא לרצונם ותועלתם. ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם. אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפוץ:

לא תחללו את שם קדשי (ויקרא כ״ב:ל״ב). זה מחייבי כריתות כאשר יתבאר. ודע כי ההפסד והאבדון המצוי בנפשות המון העם. הלא הוא על שפת לשון. כי הם מזכירים שם שמים לבטלה. וגם מזכירים מבלי מורא. ועל ענין זה פירשו רבותינו זכרונם לברכה מה שכתוב (ישעיה א) ישראל לא ידע. גם אינם מדקדקים בנקיות המקום ונקיון כפים:

ועל דברת בני האדם שאינם נזהרים בלשונם בכבוד ת"ח בין בפניהם בן שלא בפניהם. נעשים אפיקורסים שאין להם חלק לעוה"ב. וכן אבדון ארבע כתות הלא הוא בחטאת פימו דבר שפתימו. הכל כמו שיתבאר בשער הזה. על כן כתוב (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון:

והתבונן וראה עון הלשון וכובד פשעו. כי המקלל אביו ואמו ענשו חמור מן המכה. כי משפט המקלל בסקילה שהיא החמורה במיתות בית דין. והמכה משפטו בחנק:

וגם רבים נוקשים ונלכדים. בחללם החושים הנכבדים. חוש הראות. וחוש השמע. ונאמר על חוש הראות (במדבר ט״ו:ל״ט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הוזהרנו בזה שאל יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות פן יוקש בם:

ומן העבירות התליות בחוש הראות. רום עינים. כי הוא מעול (פי' לשון עילה וסיבה ור"ל שהגאוה היא סיבה לרום העינים) מן הגאוה שנאמר (תהילים ק״א:ה׳) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל:

ומדברי רבותינו על חוש השמע. אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוים תחלה לאיברים. ועל המאזין לכל פה דבור נבלה נאמר (משלי כ״ב:י״ד) שוחה עמוקה פי זרות. ישיתו לב לכל אלה יראי אלהים ובעלי תשובה. להציל את נפשם מיד להבה. וכבר הקדמנו לך דברים נכבדים בענין זה בשערי גדרי הזהירות:

מן האזהרות התלויות בקפיצת יד והמונע מן המעשה
לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון וגו' השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו (דברים ט״ו:ט׳). למדנו מזה כי הנמנע מהלוות לעני עובר בשני לאוין שהם השמר פן. ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הוזהרנו שלא נחדול מלהלוות מיראת דבר השמטה. אף כי בזמן שלא יפסיד חובו. כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלוות. ועל גודל העון קרא הכתוב מהשבת צר העין מלהלוות דבר בליעל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד כוכבים. כתיב כאן פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ושם כתיב (שם יג) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי נקרא צר העין בליעל. וכן כתוב (שמואל א כ״ה:כ״ה) אל איש הבליעל הזה על נבל על שהיה צר עין שאמר לעבדי דוד (שם) ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי וגו'. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה גדול המלוה לעני יותר מן העושה צדקה:

לא תעשוק את רעך (ויקרא י״ט:י״ג). (ופירוש שגם זה הוא מן האזהרות התלויות בקפיצת יד. שהכתוב מדבר בעושק שכר שכיר שמונע מלשלם לו שכרו. וכן מה שהביא אח"ז פסוק לוה רשע וגו' הוא מזה המין שמונע מלשלם החוב). ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים לו) לוה רשע ולא ישלם. (ויקרא י״ט:י״ג) לא תלין פעולת שכר אתך עד בקר. (דברים כ״ד:ט״ו) ביומו תתן שכרו לא תבא עליו השמש. אחד שכר הבהמה ואחד שכר האדם ואחד שכר הכלים עובר עליהן על בל תלין. קבלנות עובר עליו על בל תלין.

לא תלין נבלתו על העץ (דברים כ״א:כ״ג). המלין את מתו עובר בלאו. זולתי אם הלינו לכבודו.

לא תוכל להתעלם (שם כב). הוזהרנו בזה שלא להתרשל מהצלת ממון חברינו בין מטלטלין בין קרקעות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) וכן תעשה לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקעות. כגון אם היו מים שוטפים ובאים שם חייב לגדור בפניהם. אף כי הוזהרנו להשתדל בהצלת חברנו ולשית עצות לעזרתם בעת צרתם. וכן כתוב (ויקרא י״ט:ט״ז) לא תעמוד על דם רעך. ואמר שלמה (משלי כ״ד:י׳) התרפית ביום צרה צר כחך. פירושו - אם יש לך כח להציל בעצה או בהשתדלות ואתה מראה את נפשך שאין בך יכולת. יקצר כחך. מדה כנגד מדה. ונאמר אחריו (שם) כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו. הנה המגיעה מן ההצלה ושית עצות על העזר הקב"ה יחשוב לו כפעלו (נ"ל שכוונתו בביאור הפסוק. שאף שעון המניעה היה בשב ואל תעשה מ"מ יחשב לו לעון כאלו עשה לרעהו רעה בפועל שאותו הרעה שבאה לחבירו במקום שהיה יכול להנצל על ידי חבירו יחשב לזה הנמנע מן ההצלה כאלו הוא פעל ועשה וזהו והשיב לאדם כפעלו):

וטוב ונכון מאוד להיות בכל עיר ועיר מתנדבים בעם מן המשכילים להיות נכונים ומוזמנים לכל דבר הצלה. בהיות איש או אשה מישראל שרוים בצער. והנה נתחייבנו לטרוח בשור אחינו או שיו הנדחים. להיות עמנו עד דרוש אחינו אותו. עתה מה לעשות יקר וגדולה לבעליהם. וכן כתוב (ישעיהו נ״ח:ז׳) ועניים מרודים תביא בית:

הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא י״ט:י״ז). הוזהרנו בזה שלא נשא חטא בחטא חבירנו בהמנענו מהוכיח אותם. ואם איש אחד יחטא. בהגלות נגלות חטאו. כל העדה יענשו עליו אם לא יוכיחוה בשבט מוסרם. וכן כתוב (יהושע כ״ב:כ׳) הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו. ונאמר (דברים כ״ט:כ״ח) והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. ואפילו אומות העולם אמרו (יונה א׳:ז׳) ונדעה בשל מי הרעה הזאת. אף כי ישראל שהם ערבים זה בזה.

ולהנצל מן העונש הזה. נכון הדבר לבחור אנשי אמת ולחזות מכל העם אנשי חיל. לתתם ראשי השגחה על כל שוק ומגרש משכנותם, להשגיח על שכניהם ולהוכיחם על כל דבר פשע ולבער הרע:

כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחד לשלמו (דברים כ״ג:כ״ב). הנה יש עונש באיחור הנדרים והצדקות אף על פי שמשלם אותם אחרי כן. ואם נדר אדם לתת צדקה לעניים חייב לשלם אותו מיד. ואם מדרך השכחה יארע לו איחור הנדרים. אף גם זאת ענוש יענש. כי אחרי שהוא יודע שהשכחה מצויה באדם. היה לו לזכור נדריו ולהעלותם על לבו תמיד לבלתי ישכחם. כענין שנאמר (משלי כ׳:כ״ה) מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר. על כן ענשו חמור על פשיעתו. שנאמר (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. פירושו - אל תתן את פיך לחטיא וגו' למה תדור אם אינך זהיר בנדרך ותביא עליך אשם. וכבר הקדמנו לבאר המקרא הזה בשערי גדרי הזהירות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בעון נדרים בנים מתים שנאמר וחבל את מעשה ידיך. עוד יתפרש המקרא על ענין לשון הרע כי יענש על הפשיעה בו. אף על פי שלא נתכוין לבזות לחבירו. (וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי הביאו רש"י בפי' התורה גבי מרים וז"ל ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו וסיים בספרי אלא לשבח משום מצות פריה ורביה וכו'.)
והנה נצטוינו שלא לנדור נדרים שנאמר (דברים כ״ג:כ״ג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ורבותינו דרשו מזה שאם תדור יהיה בך חטא. כי הנדר מכשול לפני הנודר פן יחל דברו או יאחר לשלם. אבל צדיק חונן ונותן מבלתי שידור. זולתי כאשר יקרא מן המצר כי אז ידור נדר. כענין שכתוב (בראשית כ״ח:כ׳) וידר יעקב נדר לאמר וגו'. וכן בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ידרו נדרים לחזק ידים רפות.
(נ"ל כוונתו במ"ש לחזק ידים רפות. רצונו לומר - שיזרז שאר העם אשר מדת הנדיבות רופפת בידיהם כי לא הורגלו בכך. וע"י שהוא נודר בפרהסיא ברוב עם נשא לבם אותם להתנדב גם הם. וכ"כ בד"ה א' ויאמר דוד המלך לכל הקהל וגו' ובכל כחי הכינותי וגו' ומי מתנדב למלאות ידו היום לה'. ויתנדבו שרי האבות וגו' וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה):

המדרגה הה' לאו שיש בו מעשה - אמרו רבותינו זכרונם לברכה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו. והמלקות ארבעים חסר אחת. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה מלקות תחת מיתה עומדת. ואמרו מי שלקה ושנה כונסין אותו לכיפה. וחובה על המוכיחים לחפש דרכי העם. ולחקור ולדעת במה יכשלו. ולהזהירם. כי יש אזהרות רבות אף על פי שהם שומרים מקצת האזהרה, מבטלים הם מקצתם. כגון איסור מלאכה בשבת שהם שומרים שבת מחללו ברוב. ויש מלאכות שאין מקצת העם נזהרים בהם. לפי שאינם ידועים אצלם ותלין אתם משוגתם, תחת אשר לא ילינו בקרב חכמים ותורה לא יבקשו מפיהם. על כן תורות עברו ונענשו. כמ"ש (ישעיהו כ״ו:י׳) יוחן רשע בל למד צדק. ויש פושעים יכשלו בם כי לא הורגלו בנעוריהם בית אביהם להזהר בהם ונחלו אבות ולא ישמעו לקול מורים. ואלה עושים בזדון:

וכן כל העם נזהרים מדם הנפש ומדם התמצית. ומקצתם אינם נזהרים בהכשר המליחה להוציא הבשר מידי דמו כמשפט. וכהנה רבות מאוד מבלי דעת ואין תוכחת. וכמו שנאמר (משלי כ״ט:י״ח) באין חזון יפרע עם:

ויש אזהרות שאין מקצת ההמון שומרים עיקר האזהרות כמו החבלה וההכאה. שהמכה את חבירו עובר בשני לאוין. שנאמר (דברים כ״ה:ג׳) ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף. ורבים עוברים על הלאוין האלה בהכאת נשותיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המרים יד על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. שנאמר (שמות ב׳:י״ג) ויאמר לרשע למה תכה רעה. למה הכית לא נאמר אלא תכה. ואיוב אמר (איוב ל״א:כ״א) אם הניפותי על יתום ידי. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה רב הונא קצץ יד המכה אמר (שם לח) וזרוע רמה תשבר:

וכן בהשחתת הזקן. שנאמר (ויקרא י״ט:כ״ז) ולא תשחית את פאת זקנך.

ויש אנשים אשר לא נשמרו בבגד כלאים שעטנז. כי יתפרו בגד צמר בחוט הפשתים. או יעשו מבגד פשתים שפה לפי בגד הצמר:

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו (ויקרא י״ח:ו׳). כל קירוב בשר אסור כגון הנגיעה בידי אשת איש. ופירושו - לגלות ערוה. כי הקריבה מביאה לידי ערוה. וכי תאמר בלבבך איפה נמצא בכתוב כי גדרה התורה גדר כי תאמר אשר אסרה מגע יד ליד להיות גדר לעבירה. נשיבך דבר. הנה במצות הנזיר אשר עיקר נזירותו פן ישתה וישכח מחוקק או יתעהו רוח זנונים. אוסרתו התורה מכל אשר יעשה מגפן היין. וכל זה לגדר הרחקה ממשתה היין. וכן אמרו רבותינו במדרש:

ולפני עור לא תתן מכשול (שם יט). אמרו רבותינו כי הוזהרנו בזה לבלתי הכות אדם בנו הגדול. פן תהיה לפוקה ולמכשול לחטוא בלשונו ולהקלות אביו. וכן הוזהרנו בזה שלא לזמן כל מכשול עון לישראל וגם אל הנכרי. שלא יתן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. גם לא יושיט אליו את אשר אסור לו. ולא יכשילהו באחד מן הדברים שהוזהרו בני נח עליהם.

לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן (דברים כ׳:י״ט). כי הוזהרנו בזה שלא לכרות כל עץ מאכל גם לבנות לו מצור, כל זמן שימצא מאילני סרק די ספוקו. וכן הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפילו שוה פרוטה. ואמרו רבותינו המקרע על מתו יותר מדי לוקה. וכל שכן המשבר כלים בחמתו. כי שתים רעות עשה. השחית ממון. והשליט את כעסו להעבירו על דברי תורה. כי מעתה יש עמו מלחמה מיצר הכעס להעבירו על דתו. כענין שכתוב (משלי כ״ט:כ״ב) ובעל חמה רב פשע. וכבר הקדמנו לך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אם ראית אדם שהוא משבר כלי בחמתו יהיה בעיניך כאלו עובד כוכבים שכך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עבוד אלהים אחרים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. אף כי הוזהרנו שלא להשחית הגוף במסירתו לסכנות. או בסיגוף הגוף לבלעו חנם בתעניות מתוך צערו וכעסו. ולא להתאבל על מתו [יותר מדאי]. אבל המתאונן והמתאבל על עוונותיו עליו נאמר (ישעיהו נ״ז:י״ח) דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו. ונאמר (בראשית ט׳:ה׳) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואמרו רבותינו זכרונם לברכה מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם:

שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל (ויקרא י״ט:כ״ג). הערלה נוהגת בחוצה לארץ ואסורה בהנאה. וכל אשר יאסר בהנאה אסור לתתו במתנה לעובד כוכבים. וכרם רבעי אסור בהנאה בלא פדיון. ואין פודין אותו עד שיביאו פירותיו לעונת המעשרות. ואימתי עונת המעשרות. משנגמרו פירותיהן. כענין ששנו רבותינו ז"ל מאימתי הפירות חייבין במעשר:

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה (בראשית ל״ב:ל״ג). גיד הנשה אסור בהנאה. ואסור לתתו לעבדו ושפחתו הכנעני. ואוסר לשלוח ירך לכנעני וגיד הנשה בתוכה (וכן הביא הרא"ש ר"פ גיד הנשה בשמעתא דשולח אדם ירך לכנעני בשם רבינו המחבר. ולא קי"ל כותית בהא. אלא כדעת הרמב"ם ושאר פוסקים דג"ה מותר בהנאה ושולח ירך לכנעני וג"ה בתוכו. ומבואר בטור ש"ע י"ד סימן ס"ה):

לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא י״ט:י״א). אמרו רבותינו לא תגנובו על מנת למיקט. שלא יאמר אגנוב כלי פלוני כדי שיצטער ונקוט בפניו (מלשון ונקוטתם בפניכם יחזקאל לו) ויזהר בשמירת כליו ואחר כך אחזירנו לו. וכן אסור ליטול כלי מבית חבירו דרך גנבה להשתמש בו ולהחזירו. ולא יגנוב את שלו מאחרי הגנב שלא יראה כגנב:

לא תנחשו ולא תעוננו (שם יט). לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות. פתו נפלה מפיו. צבי הפסיקו בדרך. ואמר אות הוא כי לא יצליח דרכו. וסר מן הדרך בעבור זה. והדומה לענינים האלה. שלא ילך לקראת נחשים הן לעשות מעשה הן להמנע מן המעשה. לא תעוננו. לשון עונות ושעות שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה. שעה פלונית קשה לצאת. ואין לשמוע אל הוברי שמים. אבל יבטח לבך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. על כן כתוב על הענין הזה (דברים י״ח:י״ג) תמים תהיה עם ה' אלהיך. למדנו מזה כי המעוננים והקוסמים נעדרים בטחון. והעלילות הנשחתות ההם מעשה ארץ כנען. שנאמר (שם יד) כי הגויים ההם אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך.

לא תעשו עול במשפט (ויקרא י״ט:ט״ו). הרי הוא אומר אחרי כן לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך. ומהו משפט האמור בתחלת המקרא. אמר רבותינו זכרונם לברכה הוא המדה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין. ושאם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול ומשוקץ וחרם ותועבה. וגורם לחמש דברים כמעוות הדין. מטמא את הארץ. ומחלל את השם. ומסלק השכינה. ומפיל העם בחרב. ומגלה אותם מארצם. (נ"ל שחסר כאן וכן נאמר למטה (שם) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה מאזני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אליהכם אשר הוצאתי וגו') במדה. וזו מדת הארץ. במשקל כמשמעו. ובמשורה היא מדת הלח והיבש. אבני צדק הם המקלות ששוקלים כנגדם. איפה היא מדת היבש. הין זו מדת הלח. אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי וגו' אני הבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור ואני נאמן ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח כדי להטעות הבריות שאין מכירין בהן.

לא תהיה לו כנושה (שמות כ״ב:כ״ד). הוזהרנו בזה שלא לצער את הלוה. ולא יעבור המלוה לפניו ויודע שאין לו מה לפרוע כי הוא מציק לו ומרפה את רוחו בזה ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הרי הוא כאלו דן אותו בשני דינין שנאמר (תהלים פו) הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים.

לא תשימון עליו נשך (שמות כ״ב:כ״ד). אזהרה לעדים. שהמלוה והלוה והעדים עוברין בלא תעשה. על כן אמר לא תשימון לשון רבים. אחר שאמר לא תהיה לו כנושה. לפי שהוא אזהרה לעדים:

כל מום לא יהיה בו (ויקרא כ״ב:כ״א). הוזהרנו בזה שלא להטיל מום בבכור אפילו בזמן הזה:

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כ״ב:י׳). הוזהרנו בזה שלא לחרוש ושלא לדוש בשני מינים כשהם מצומדים בעול או בחבל. והוא הדין שלא להנהיגם כשהם מצומדים. וזה שהזכיר חרישה דיבר הכתוב בהווה. ואפי' להנהיגם בקול אסור. ושתי פרידות זו בת סוסיא וזו בת חמורה שני מינים הן ואסור להנהיגן יחד. ואסור להנהיג הפרד עם הסוס או עם החמור:

ואבן משכית לא תתנו בארצכם (ויקרא כ״ו:א׳) הוזהרנו בזה שלא להשתחוות על רצפת אבנים בבית הכנסת ובכ"מ חוץ מבית המקדש.

אל תשקצו את נפשותיכם (שם יא). הוזהרנו בזה שלא לאכול הדברים הנמאסים על הנפש. שלא יאכל דג או חגב עד שימות. וכן לא ישתה בקרן מקיזי הדם. והמשהה את נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם:

אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה (שם יט). פירשו רבותינו כי בא הכתוב הזה להזהיר שלא ימסור אדם בתו פנויה לביאה שלא לשם קדושין ולא תזנה הארץ, שאם אתה עושה כן הארץ מזנה ועושה פירותיה במקום אחר ולא בארצכם. וכן הוא אומר (ירמיהו ג׳:ג׳) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך:

והנה ראית גודל עונש המייחד לו פנויה לזנות. כי נאמר על זה (ויקרא י״ט:כ״ט) ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. מלבד המכשלה הגדולה והרעה אשר תמצא את הבאים אל הפנויה. כי היא בושה לטבול מטומאת נדתה במי נהר או מקוה מים פן יגלה לרבים קול זנותה. על כן תהיה בנדתה. טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה. עוד אמרו רבותינו אל תחלל את בתך להזנותה הרי הוא אזהרה שלא ישיא אדם את בתו לזקן:

לא תאכלו כל נבלה (דברים י״ד:כ״א). אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. ולמוכיחים יונעם. העד בעם. ויזהרו בתורת השחיטה ודקדוקיה. להשלים חוקיה. ויבחרו להם בכל חוקיה שוחט ירא חטא כי עם רב מישראל תלוים עליו במצות השחיטה והבדיקה. וגם אמנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן. יש מקומות מבלי משים ואין תוכחת. מצויים שם רבים מן העם הנמצאים אצל שחיטה בלתי מומחים בתושיה. ועוד ראינו במקצתם שערוריה. כי רבים מן המומחים רחקו לבם מיראת חטא. ואשר איננו ירא. לבו לא יבין לדקדק בבדיקת הסכין. כי צריך לכוון את לבו במאד מאד בבדיקתו. הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים ושלוש ולא ירגיש בפגימה דקה. לאחר כן ימצאנה. כי הכין לבו באחרונה. ובחינת חוש המישוש כפי כונת הלב. מלבד כי יפשע גבר מבלי יראה. בבדיקת הסימנים ויתר דרכים וצדדין בהגלות נגלות לפני כל יודעי דת ודין:

ושחד לא תקח (שמות כ״ג:ח׳). אפילו על מנת לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ואף על פי שהסכימו שני אנשים אשר להם הריב לתת לו שכר בשותפות. כך אמרו רבותינו זכרונם לברכה הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. אבל רשאים ליתן לו שכר ההפסד אשר יפסיד באשר יפריעוהו ממעשיו. אם ההפסד ניכר וקצוב וידעו לבני אדם ובלבד שלא יתן אחד מהם בשכר ההפסד יותר מחבירו:

אמרו רבותינו זכרונם לברכה ושחד לא תקח אפילו שחד דברים. שאם אמר לו אחד מהם דברי חונף יחשוך נפשו מן הדין ההוא. ואם הביא אליו תשורה בבואו לדון לפניו לא יקחנה מידו. ואם הקדים והעביר מנחה על פניו לקח את מנחתו כבר נפסל השופט הזה לשפטו:

כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו' (שמות י״ב:ט״ז). אמרו רבותינו מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש ביום טוב הותרה שלא לצורך אוכל נפש. ובלבד שהוא לצורך היום. כענין שאמרו מוציאן את הס"ת לרשות הרבים בי"ט לקורא בו ביום ההוא. אבל אסור להוציא לצורך חול. זולתי לצורך י"ט. ורבים מן העם חוטאים להוציא מפתח תיבתם לרשות הרבים בי"ט גם כי אין בתיבה מכל מאכל אשר יאכל בי"ט:

לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כ״ב:ה׳). אזהרה למעביר שער בית השחי ובית הערוה:

לא תשים דמים בביתך (שם). אזהרה למעמיד כלב רע בתוך ביתו וסולם רעוע בתוך ביתו:

לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (שם טו). הבכור נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. ובכור שנתערב במאה או באלף אוסר את כלן בהנאה:

לא תעשון כן לה' אלהיכם (שם יב). אזהרה למוחק את השם:

ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא י״ח:ג׳). והזהרנו בזה להתרחק מכל דרכי האמורי. ומהם הלחשים והקמיעים שאינן מן המומחה לרפואה:

ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (שם כג). החדש אסור מן התורה גם בחוצה לארץ:

כתבנו מקצת הדברים אשר שוגגים בהם רבים מבלי הדעת. כי לא גלו עליהם את אזנם. ומקצת הדברים אשר ידעו כי אסורים ולא ידעו חומר האיסור. וזכרנו מהם למען לא ילין העם משגה בהם. ישמע חכם ויוסיף לקח להזהיר את העם על הדברים אשר תקראנה אותם כאלה עליהם. והמשכילים יזכירו. וכזהר הרקיע יזהירו:

המדריגה הו' מיתה בידי שמים.
ההפרש אשר בין מיתה וכרת. כי חיוב המיתה. עליו ולא על זרעו. ובעונש הכרת. והוא וזרעו נכרת. אולם אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי על ענין אחד ועל צד ינשא חומר המיתה בידי שמים מן הכרת. כי מי שהוא חייב [מיתה] בידי שמים עולה מות בחלוניו. ובעלי חיים מקנה קנינו מתים. פרתו רועה באפר והיא מתה. תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. וידבק המות [בו] עד כלותו אותו.

(אולי חסר סי' קח או טעות נפלה בציוני הסימנים):

וחייבי מיתה בידי שמים נסדרו במשנה מקצתם. כמו האוכל את הטבל. והוא הדגן שלא נתקן בהפרשת תרומה ומעשרות ממנו. והמצוה הזאת נוהגת בא"י. וכגון כהן טמא שאכל תרומה טהורה. וזר שאכל את התרומה:

ויש בהם אשר בארו אותם רבותינו ז"ל בגמרא ובמדרשים. ורובם יש ללמוד אותם מן הפסוק. כגון המענה אלמנה ויתום. שנאמר (שמות כב) אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו וגו' וחרה אפי. ואמרו רז"ל אחד הצועק ואחד שאינו צועק. רצונו לומר - כי נענש מענה אלמנה ויתום. אחת דתו אם צעוק יצעק המתענה תחת ידו ואם החריש יחריש. אבל ממהרין לפרוע ממנו כאשר יצעק היתום אל הש"י:

הגוזל את העני שנאמר (משלי כב) אל תגזל דל כי דל הוא וגו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. וכבר בארנו זה במדרגה השלישית, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי הגוזל את העני כאלו נוטל הימנו נשמתו שנאמר (שם א) כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. פעמים שמקפח את פרנסתו אפילו בגזלת פחות משוה פרוטה. על כן דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך אם גזל ממנו שוה פרוטה:

והמוציא שם רע שנאמר (במדבר יד) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אם המוציא שם רע על הארץ עונשו במיתה. הוציא שם רע על איש ישראל שנתחייב בתורה ובמצות על אחת כמה וכמה. ונאמר (דברים כב) וענשו אותו מאה כסף ונתן לאבי הנערה כי הוציא שם רע וגו'. הנה לא הזכיר הכתוב חטאו על אשר היה מבקש נפש האשה ומסבב להמיתה בבית דין בעדי שקר אשר הביא על זנותה. והזכיר עון הוצאת שם רע. כי הוא העון הגדול יותר מן המבקש נפש לספותה. כי צער הכלימה מר ממות וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה על הוצאת שם רע חייב הכתוב מלקות וממון. לא על דבר אשר בקש להמיתה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי המוציא שם רע בדברי פגם משפחה אין לו כפרה עולמית. כי לא דיו במחילת החיים אשר המה חיים עדנה. כי סיבב להחפיר ולהבאיש מולדתם אשר יולידו. ועוד אנחנו מוסיפים ביאור בזה בביאור חומר עון ד' מיתות.

והמשחק עם התינוקות ונאף בין ביד בין ברגל חייב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי ענשו כעונש דור המבול שהיו משחיתים דרכם. וכן העושה כמעשה ער ואונן דש מפנים וזורה מבחוץ לאבד הזרע חייב. שנאמר (בראשית לח) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. ונאמר על המוצאים את הזרע לבטלה (ישעיה נז) הנחמים באלים ותחת כל עץ רענן שוחטי הילדים וגו'.

ותלמיד חכם שאינו נוהג בצניעות חייב, לפי שמרחיק אהבת הבריות מן התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי על זה נאמר (משלי ה) כל משנאי אהבו מות. פירוש משנאי - משניאי, שהם גורמים לבריות לשנוא את התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בזמן שאדם קורא ושונה ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו ואמו שלמדו לו תורה, אוי הם לבני אדם שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראיתם כמה יפים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שאדם קורא ושונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, ואין מקחו ומתנו בשוק נאה, ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לא לרבו לאביו שלמדו לו תורה, אשרי בני אדם שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראיתם כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו, עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו:

אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל שיש בית המדרש בעירו ואינו הולך שם חייב:

החולק על ישיבתו של רבו חייב:

והמורה ההלכה בפני רבו חייב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה לא מתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה על חטא ההקרבה. כי כוונתם היתה לשם מצוה. כי אמרו הנה כתוב בתורה (ויקרא א) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אף על פי שיורדת אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. אבל ענשם היה מפני שהורו הלכו בפני משה רבינו:

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב"ד ועל פירות שביעית. ואמרו עוד בד' פרקים הדבר מתרבה ברביעית ובשביעת ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. ובשביעת מפני מעשר עני שבששית. וביוצאי שביעית מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה מפני גזל מתנות עניים. וראינו מזה כי יש מיתה בידי שמים על גזל מתנות עניים. ותדע ובחנת מזה חומר הנודר לצדקה ואינו משלם. גם הקופץ ידו מאחיו האביון, ובשרו מתעלם דומה לאלה, כי אחרי אשר נתחייב לתת, הנה הוא כגוזל מתנותיו:

המדריגה הז' חומר הכרת.
העונש שחייב על זדונן כרת. [שחייב] השוגג בהם להביא חטאת. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אין אדם חייב להביא חטאת זולתי בדבר שעונש על זדונו כרת. והכרת שנכרת הוא וזרעו. כענין שנאמר (ויקרא כ) חטאם ישאו ערירים ימותו. וחייבו הכרת על שני החלקים.

החלק האחד שנכרתים מן העולם הזה. כגון הבא על אחותו. ועל אחות אביו. ועל אחות אמו. ועל אחות אשתו. ועל אשת אחיו אחר שלוחיה או אחרי מות בעלה. וכן הבא על אשת אחי אביו ועל אשת אחי אמו. והאוכל חלב ודם. ואוכל חמץ בפסח. והעושה מלאכה ביום הכיפורים. ומי שלא עשה פסח. והבא על הנדה:

והחלק השני שנכרתים מן העולם הזה והעולם הבא כגון העובד עבודת כוכבים. והעושה עבירות בפרהסיא. והבוזה את התורה. כגון המבזה את לומדיה ואוהבי השי"ת. והפר ברית בשר. ואנו מבארים היטב ענין הכתות ההם במדריגה האחת עשרה.

ומי שנתחייב כרת. פעמים שתאריך לו הזכות בעולם הזה שנים ושלשה דורות. ואיחור המות לרשעים לשלם שכרם בעולם הזה ולאבדם מן העולם הבא. שנאמר (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו. ומפרש הדבר בדברי דוד המלך עליו השלום (תהילים צ״ב:ז׳-ח׳) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. וכן אמר אסף עליו השלום (תהילים ע״ג:ג׳-ד׳) כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה כי אין חרצובות למותם וגו' עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. פירושו - כי הנקמה ברשעים באחריתם. כמו שנאמר (משלי כ״ד:כ׳) כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים ידעך:

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אמר ר' יאשיהו מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך פנים עם הרשעים בעולם הזה. שמא יעשו תשובה. או עשו מצות שישלם להם הקב"ה שכרם בעולם הזה. או שמא יצאו מהם בנים צדיקים שכך מצינו [שכאשר] האריך פנים לאחז יצא ממנו חזקיה וגם אמון יצא ממנו יאשיהו וגם שמעי יצא ממנו מרדכי:

וענין הכרת קיצור השנים. כענין שנאמר (משלי י׳:כ״ז) ושנות רשעים תקצורנה. ויש בענין קיצור השנים הפרש בין מיתה לכרת. כי הכרת - מות האדם קודם חמשים שנים. והמיתה - קודם ששים, כמתי מידבר. רצונו לומר - כי מי שנגזר עליו לחיות שבעים או שמונים שנה ונתחייב מיתה ימות פחות מבן ששים. אבל יש צדיקים שמספר ימיהם פחות מששים. כמו שאמרו בן חמשים ושתים זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. ונאמר (במדבר ד׳:י״ח) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים ודרשו רבותינו זכרונם לברכה מזה כי הכרת קודם חמשים שנה. פירושו - המקרא אל תהי נסיבה מאתכם להכרית שבט הקהתי מתוך עבודת הלוים. כי אם לא תשמרו אותם שלא יבואו לראות כבלע את הקודש יכרתו מתוך עבודת הלוים, וימותו קודם חמשים שנה שנאמר (שם ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו':

ויש בחייבי כריתות אשר גורם לזרעו מוקש רע ושחיתות. לבד מאשר אחרית הזרע להכרית. והוא הבא על הנדה. וההוא יקרע זרע מרעים. כי יהיה תו העזות על מצחו בעוד בחיים חיותו. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עז פנים הלא הוא בן אשה נדה. ותהי עונות הבן על עצמות האב. כי הוא עולל לנפשו להיות פושע מבטן. ואוי לרשע רע כי שחת לו. והכרת תכרת נפשו ונפש אשתו. וזרעו בליעל כולו נכרת. והאשה הנה היא בנדת טומאתה גם אם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים כמשפט. כל זמן שלא טבלה במקור מים או מי נהר ומעין אשר בו ארבעים סאה. גמטריא לדבר ההולכים לא"ט:

המדריגה הח' ארבע מיתות ב"ד.
והם סקילה שרפה הרג וחנק. והסקילה חמורה מן השריפה. והשריפה מן ההרג שהוא בסייף. וההרג מן החנק.
ומן העבירות שהם בסקילה - הבא על אשת אביו, ועל הכלה, ועל הזכר, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המאורסה, והמסית, והמכשף, ובן סורר ומורה, וחמורים מכלם המגדף והעובד עבודת כוכבים:

בשריפה - הבא על אשה ובתה. ועל בת אשתו. ועל בת בנה. ועל בת בתה. ועל חמותו. ועל אם חמותו. ועל אם חמיו:

בסייף שנים - הרוצח ואנשי עיר הנדחת:

בחנק - מכה אביו ואמו. וגונב נפש מבני ישראל. וזקן ממרה ע"פ ב"ד. ונביא השקר. והמתנבא בשם ע"ג. והבא על אשת איש.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה מיום שחרב בה"מ אף על פי שבטלו ד' מיתות ב"ד. דין ד' מיתות לא בטלו. מי שחייב סקילה. או נופל מן הגג או חיה דורסתו. ומי שחייב שרפה. או נופל בדליקה או נחש מכישו. ומי שחייב הריגה. ליסטים באים עליו. ומי שחייב חנק. או טובע בנהר או מת בסרונכי:

והבא על השפחה דומה לחייבי מיתות ב"ד בשני דרכים. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה בועל מצרית קנאין פוגעין בו. כענין שכתוב (במדבר כה). והדבר הזה חמור מכל חייבי מיתות ב"ד. כי לא ימותו זולתי בעדים והתראה ועל פי סנהדרין. משא"כ זה:

ומלבד אלה כי חלל הרשע הנזכר את קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר. וכל בן נכר אשר יוליד יהיה לו לפח ולמוקש ולהזכיר העון. ישא האב בעון הבן. וביי' בגד כי בנים זרים ילד:

עוד שנית. יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. כי חטאו על מפלתו ישקוד. והנה ידמה בזה לחייבי מיתות בית דין לאחר חורבן הבית כי מן השמים ישפטון שימותו במרדם שלא כמות כל האדם. כאשר בארנו. ונאמר (מלאכי ב׳:י״ב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב. ופירושו - רבותינו ער בחכמים, ועונה בתלמידים:

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה. חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם:

ומן הדברים אשר ינעם למוכיחים להזהיר ולהעיד בעם עליהם. ולשמור ארחות פריץ. במצות השבת. על אודות אבות מלאכות ותולדות. כי רבות מהנה נעלמו מעיני רבים. אף אין מגיד אף אין משמיע:

המדרגה הט' חומר העבירות שיהרג ואל יעבור עליהם.
אמרו רבותינו זכרונם לברכה בכל עבירות שבתורה אם יאמר לו אדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג שנאמר - (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחי בהם ולא שימות בהם חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, שאם יאמר לו אדם על אחת משלש אלה עבור ואל תהרג, יהרג ואל יעבור. ואף על פי שיאמרו לו לעשות העבירה בצנעה. שנאמר (ויקרא כ״ב:ל״ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל:

והשלש עבירות הנזכרות הצד הקל שבהן עונשו חמור מכמה עבירות חמורות. וקראו רבותינו זכרונם לברכה הצד הקל שבעבירה אבק העבירה. ואמרו בכל מתרפאין מחולי שיש בו סכנת נפשות חוץ מעצי אשירה, שאם יאמרו לו הבא עלין של אשירה והתרפא בהן - ימות ואל יתרפא בהן. ואף על פי שאין הנהנה מעצי אשירה עובד עבודת כוכבים. מפני שהוא אבק עבודת כוכבים ימות ואל יתרפא בהם. לפי שהוא כמחזק ידי עובדי האשירה פן יאמרו לו האשירה הצילתהו:

וכן לענין גלוי עריות. כגון שחשק באשת איש ואמרו לו אין רפואת תעלה עד שתעמוד לפניו ערומה או שתספר עמו. ימות ואל יפרוץ גדר איסור א"א. והכר מזה חומר המגע ביד אשת איש:

והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים. כי פניו יחורו ונס מראה האודם. ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה. והשנית - כי צער ההלבנה מר ממות. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות. אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה. וכמו שאמרו כי יֵהָרֵג ולא יִרְצַח. ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר. שנאמר (בראשית ל״ח:כ״ה) היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו'. הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף. לא גלתה כי היתה הרה מיהודה. שלא להלבין פניו.

ועוד אמרו כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה יורדין ואינן עולין. המלבין פני חבירו ברבים. והמכנה שם לחבירו. והבא על אשת איש. הנה כי דימו המלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם לחבירו בשגם הוא מלבין פניו, אל הבא על אשת איש שהוא מן העבירות שיהרג עליהן ואל יעבור:

ועוד אמרו המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. ומה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעוה"ב (פי' שאחר שההלבנה היא תולדת הרציחה כמו שאמר למעלה שהיא אבק הרציחה לא רעה הרציחה מן ההלבנה ולא אמרו בה שאין לו חלק לעוה"ב) כי הלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו ואין נפשו מרה לו על עונו כמו הרוצח. על כן הוא רחוק מן התשובה:

ועל מצות שבת אמרו רבותינו זכרונם לברכה שקולה שבת כנגד כל המצות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי העובד עבודת כוכבים או המחלל שבת בפרהסיא הוא כופר לכל התורה כולה ושחיטתו נבילה ואוסר את היין במגעו

המדריגה העשירית חומר העבירות אשר אין לעושיהן חלק לעוה"ב.
היצורים כולם נבראו לכבוד הש"י. שנאמר (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. אכן נודע מן השכל כי המחלל את השם ובוזה דברו אבדה תקותו. כי לא רב לו אשר לא יקים מה שנדרש ממנו מעיקר יצירתו לכבד את השם ולקדשו. אבל שלח ידיו לעשות התמורה וההפך ולחלל את שם קדשו. וכן כתוב (במדבר ט״ו:ל׳) והנפש אשר תעשה ביד רמה, את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. כי לא יכפר המות עליו ואין לו חלק לעוה"ב. על כן הזכיר בענין הזה עוונה בה. כי לא זכר כן בשאר כריתות.
ופירוש והנפש אשר תעשה ביד רמה. כגון העושה עבירות ידועות לבני אדם בפרהסיא. וכן הפורק עול מלכות שמים ואפי' בסתר כי גם הוא עושה ביד רמה. וענין הפורק עול כגון הכופר לאכול נבילות או לאכול חלב ודם או לחלל יו"ט. ואף על פי שאינו עובר על שאר המצות. אחרי אשר הסיר מעליו עול אזהרה אחת, כבר מרד בשם יתעלה. אמנם כי גם פעמים הצדיקים נכשלים בחטא אחד אבל אין זה בלתי על דרך מקרה. בהתגבר עליו היצר. ונפשו מרה לו על הדבר. ונזהר ממנו אחרי כן. אבל האומר בלבבו לפרוק מעליו עול אזהרה אחת כל עת אשר יתאוה לעבור הוא הנקרא כופר לדבר א'. וכבר הקדמנו לבאר זה בשער הראשון משערי התשובה.
ואמרו ז"ל כי הרועים לא כו'. וענין הרועים אנשים ירעו בהמתם בשדות אחרים פורקים מעליהם עול אזהרת הגזל. וענינם כענין כופר לאכול נבילות או לאחד משאר עבירות לתאבון. אבל הכופר לאכול נבלות להכעיס הרי הוא כאפיקורוס. וענין להכעיס שאיננו חוטא לתאות מאכל תאוה. כי [גם] בהיות לפניו בשר שחוט יקח מן הנבלה. כי הוא מורד ואיננו מקבל על נפשו להשמר מאיסור נבלה:

הנה ביארנו ענין והנפש אשר תעשה ביד רמה. עתה נבאר [ענין] כי דבר ה' בזה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. זה האומר אין תורה מן השמים. והמגלה פנים בתורה. והמבזה ת"ח. והמבזה את המועדות. כי אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב:

ופירוש המגלה פנים בתורה - האיש אשר העיז פניו לדבר על התורה דברים אשר לא כן. ואומר חנם נכתבו בתורה אלה מהפסוקים וספירות הענינים האלה. ומגאוותו וגאונו אומר בלבו. כי אחר שאין ידו משגת לבוא עד תכונת טעם הדברים. כי אין סתר למו. ונאמר (דברים לב) כי לא דבר ריק הוא מכם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אם רק הוא, מכם. שאינכם יודעים לפרש טעם הדבר. וכן כל העוזב דבר אחד מדברי התורה ולא יודה עליו הנה זה מגלה פנים בתורה. כגון האומר מה הועילו אצלנו לומדי התורה. אם חכמו חכמו לנפשם ולא נחלה לנו בשכרם. והנה כחשו במה שכתוב בתורה (בראשית י״ח:כ״ו) ונשאתי לכל המקום בעבורם:

וענין המבזה את המועדות - שעושה מלאכה בחולו של מועד. וביזה אל העונש מפני שאין איסור מלאכת חולו של מועד מפורש בתורה. וזהו על דרך כופר לדבר אחד להכעיס אשר ביארנו כבר כי אין לו חלק לעוה"ב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הרי שבא להתגייר ואמר, הרי אני מקבל עלי כל התורה חוץ מדבר אחד מדברי סופרים, אין מקבלין אותו. ואמרו זכרונם לברכה (מכות כג,א): מבזה את המועדות - כאילו עובד עבודת כוכבים, שנאמר (שמות ל״ד:י״ז) את חג המצות תשמור וסמוך לו אלהי מסכה לא תעשה לך. ופירשו ז"ל את חג המצות תשמור שלא תעשה מלאכה בכל חג המצות. והזהרנו בזה על מלאכת חולו של מועד. ומה שכתוב ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון. כי יש מלאכות רבות שהן מותרות בחולו של מועד. כמו שהן מפורשות בדבריהם ז"ל:

וזה שאמרו ז"ל כי המבזה ת"ח הוא בוזה דבר ה' ואין לו חלק לעוה"ב. יש לדבר שרש בשכל ועיקר במחקר. והנה אנחנו מציעים לענין טוב טעם ודעת. אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ג׳:ל״ה) כבוד חכמים ינחלו וכסלים מרים קלון. ענין קלון איש קלון. (וכן (תהילים ק״ט:ד׳) ואני תפלה איש תפלה. (ירמיהו ט׳:ה׳) שבתך בתוך מרמה בתוך אנשי מרמה) פירושו - האיש הנקלה והנבלה מרים כסילים ומכבד ומשבח אותם. כי יש בכבוד החכמים והישרים תועלות גדולות. וכבוד הכסילים והרשעים מכשולים רבים ועצומים כי [בהתהדר] החכמים ובתתם עליונים. דבריהם נשמעים. וילוו עליהם העם כלו וידמו למו עצתם. והשנית. בראת בני אדם את כל כבודם ילמדו לקח לנחול כבוד ותרבה הדעת. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. והשלישית. רבים מישני לבבות יעורו משנתם בראותם הדר כבוד התורה. ויכירו מעלתה. ויבוא חשקה בלבבם. ויהיה עסקם בה לשם יתעלה ולעבדו בלבב שלם:

הנה אלה טעמים נכבדים חזקים כראי מוצק. ויש עוד טעם נכבד עולה על כולם ואליו רמזנו בפתח דברינו בענין הכתות הרעות הנזכרות. כי הדבר ידוע אשר מדרכי קידוש השי"ת. להודיע בכל מבטא שפתים. וכל אשר ירמזון עינים. ובכל הנהגה ופועל ידים. כי יסוד לנפש האדם וצבי עדיו, והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו. עבודת הש"י ויראתו ותורתו. (כל שכן) [כמ"ש] כי זה כל האדם. ודבר זה כבוד הש"י. והמבזים לת"ח ויראתו מבטלים הידיעה הזאת ומראים ההפך בהנהגתם. וכאילו אומרים אומר כי אין העבודה עיקר. וכי שרש דבר נמצא מבלתי עבודת הש"י. והם מחללים את התורה. על כן יאבדו מתוך הקהל. ויכלו בפיהם (נ"ל שצ"ל וירצו בפיהם מלשון ואחריהם בפיהם ירצו סלה, שהוא לדעת קצת מפרשים לשון דיבור או שצ"ל ויכלו לאמר בפיהם ור"ל שיכולים לומר בדרך התנצלות) [לדעתי צ"ל "ויבטאו בפיהם". י' ב'] כי הם עובדים את ה' מבלי עסק התורה.
הלא הדבר ידוע כי אין העבודה מתקיים בלתי על ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה. כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם. ובמקום שאין עוסקי התורה ירבו המכשולים וישר באדם אין. על כן יכבדו עבדי הש"י את חכמי התורה לכבוד הש"י. ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא.
ואחרי אשר התברר שהכל ברא הש"י לכבודו. חייב האדם לשום לבו בכל עת לכבד את ה' ולקדשו בכל דבריו ולרוממו להודות לו ולברכו תמיד כמו שנאמר (תהילים ל״ד:ב׳) אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי. וכאשר יתיצב בתוך העם וידבר עם חביריו. יתבונן בינה וידקדק וישגיח בכל מוצא שפתיו. לקדש את ה' בדבריו. ולדבר בשבח עבודתו ותהלת יראתו. ולשבח (עבודותיו) [עבדיו] ויראיו ויזכה בזה בהגיון לבו ומבטא שפתיו בלא יגיעה ופועל כפים זכות גדולה עד שמים. כי זה מעיקרי יצירת האדם. ונאמר (משלי כ״ז:כ״א) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. ופירוש מעלות האדם לפי מה שיהלל. אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושרש הצדק נמצא בו. כי לא ימצא את לבו לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו. ולגנות העבירות ולהבזות בעליהן. מבלי מאוס ברע ובחור בטוב. ואם יתכן כי יש בידו עונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שרש בבחירה והוא מעדת מכבדי ה'. והמשבח מעשים מגונים, או מהלל רשעים - הוא הרשע הגמור והמחלל את עבודת הש"י.

עוד אמר שלמה המלך עליו השלום - (משלי כ״ה:כ״ו-כ״ז) מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע. אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד. כי כאשר ירפש האדם את המעין ברגליו, ידלה מימיו לפי שעה. אחרי כן ישקטו המים ויהיו צלולים כבראשונה. כן הצדיק כאשר הוא מט לפני רשע לא תושפל מעלתו ולא תמעט בעבור זאת, ואם הוא עכור לפי שעה - שבע יפול צדיק וקם וישוב לאיתנו וכבודו. אכול דבש הרבות לא טוב. אבל הרבות החקר בכבוד צדיקים כבוד החוקר. כי נזכר הצדיק בפסוק שלמעלה. ומלת הרבות נמשכת לחקר כבודם, כמשפט במקומות הרבים. והמכשלות הנמצאים בכבוד הרשעים רבים וידועים. כי יש בכבודם חלול התורה והעבודה. והוא עון המכלה מנפש ועד בשר:

והשנית - כי רבים נמשכים אחריהם ואוחזים מעשיהם: