תומר דבורה · פרק 4

האיך ירגיל האדם עצמו במדת הבינה: בינה היא תשובה: וְהוּא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שֶּׁאֵין דָּבָר חָשׁוּב כָּמוֹהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְתַקֶּנֶת כָּל פְּגַם, וּכְמוֹ שֶׁדֶּרֶךְ הַבִּינָה לְמַתֵּק כָּל הַדִּינִים וּלְבַטֵּל מְרִירוּתָם, כָּךְ הָאָדָם יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וִיתַקֵּן כָּל פְּגָם. וּמִי שֶׁמְּהַרְהֵר תְּשׁוּבָה כָּל יָמָיו גּוֹרֵם שֶׁתָּאִיר הַבִּינָה בְּכָל יָמָיו וְנִמְצְאוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה דְּהַיְנוּ לִכְלֹל עַצְמוֹ בְּבִינָה שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה וִימֵי חַיָּיו מְעֻטָּרִים בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה. וּרְאֵה כִּי כְמוֹ שֶׁהַתְּשׁוּבָה יֵשׁ בָּהּ שֹׁרֶשׁ כָּל הַנִּמְצָאוֹת בְּסוֹד הַיּוֹבֵל וַהֲרֵי שֹׁרֶשׁ הַחִצוֹנִים סוֹד נְהַר דִּינוּר הַנִּכְלָל בִּקְדֻשָּׁה בְּסוֹד הַגְּבוּרוֹת נִשְׁרַשׁ שָׁם וְיִתְפַּשֵּׁט מִשָּׁם וְיִקָּרֵא הִתְפַּשְּׁטוּת חֲרוֹן אַף וּבְסוֹד "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" (בְּרֵאשִׁית ח, כא) יַחְזֹר הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַהוּא אֶל מְקוֹרוֹ וְיֻמְתְּקוּ הַדִּינִים וְיִשְׁקֹט הֶחָרוֹן וְיִנָּחֵם ה׳ עַל הָרָעָה, כָּךְ הָאָדָם בְּסוֹד תְּשׁוּבָתוֹ עוֹשֶׂה סוֹד זֶה.

התשובה טובה גם לרע: שֶׁלֹּא תֹאמַר שֶׁהַתְּשׁוּבָה טוֹבָה לְחֵלֶק הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּאָדָם, אֶלָּא גַּם לְחֵלֶק הָרַע שֶּׁבּוֹ, מִתְמַתֵּק כְּעֵין הַמִּדָּה הַזֹּאת. תֵּדַע שֶׁהֲרֵי קַיִן רַע הָיָה וּמִנָּחָשׁ הָיָה וְנֶאֱמַר לוֹ (שם ד, ז) "הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת" אַל תַּחְשֹׁב מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מִצַּד הָרַע שֶּׁאֵין לְךָ תַּקָּנָה, זֶה שֶׁקֶר. הֲלֹא אִם תֵּיטִיב וְתַשְׁרִישׁ עַצְמְךָ בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה שֶׁאִם תִּסְתַּלֵּק שָׁם בְּסוֹד הַטּוֹב הַמֻּשְׁרָשׁ שָׁם שֶׁכָּל מַר עֶלְיוֹן שָׁרְשׁוֹ מָתוֹק וְיָכוֹל לִכָּנֵס דֶּרֶךְ שָׁרְשׁוֹ וּלְהֵטִיב עַצְמוֹ, וְלָזֶה הַפְּעֻלּוֹת עַצְמָן מֵטִיב הָאָדָם וּזְדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, כִּי הִנֵּה אֹתָם הַפְּעֻלּוֹת שֶׁעָשָׂה הָיוּ מְקַטְרְגוֹת מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, שָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, הֲרֵי מַכְנִיס וּמַשְׁרִישׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת לְמַעְלָה וְכָל אֹתָם הַמְּקַטְרְגִים אֵינָם מִתְבַּטְּלִים אֶלָּא מְטִיבִין עַצְמָן וּמִשְׁתָּרְשִׁים בִּקְדֻשָּׁה כְּעֵין הֲטָבַת קַיִן, וַהֲרֵי אִם קַיִן שָׁב בִּתְשׁוּבָה וְנִתְקַן הִנֵּה זְדוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ הוֹלִיד אֶת קַיִן - קִינָא דִמְסָאֲבוּתָא, הָיָה נֶחְשָׁב לוֹ זְכוּת, בְּסוֹד "בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא" (סַנְהֶדְרִין קד.). אָמְנָם לֹא רָצָה לָשׁוּב, וּלְכָךְ כָּל סִטְרָא דִשְׂמָאלָא נִמְשַׁךְ מִשָּׁם, וְכָל עֲנָפָיו עֲתִידִין לְהִתְמַתֵּק וְהֵם שָׁבִים וּמִתְמַתְּקִים, וְהַיְּנוּ מַמָּשׁ מִן הַטַּעַם שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, שֶׁהָאָדָם מַשְׁרִישׁ בְּעַצְמוֹ סוֹד הָרָע וּמְמַתְּקוֹ וּמַכְנִיסוֹ אֶל הַטּוֹב. לְפִיכָךְ הָאָדָם מְטַהֵר יֵצֶר הָרַע וּמַכְנִיסוֹ אֶל הַטּוֹב וְהוּא מִשְׁתָּרֵשׁ בִּקְדֻשָּׁה לְמָעְלָה.

וְזוֹ הִיא מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁהָאָדָם יִתְנַהֵג בָּהּ, צָרִיךְ שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם יְהַרְהֵר בָּהּ וַיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּצַד מַה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה: