שני לוחות הברית · עשרת הדברות · מסכת ראש השנה · תורה אור

תניא בפרקי ר' אליעזר (מה), בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה (שמות כד, יב) עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה באותו השופר, שנאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה וגו'. לכן התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה ובכל החודש, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר וגו', וכדי לערבב השטן, עד כאן לשון הטור:

וזה לשון הבית יוסף, לכן תקנו חז"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול כו' שנאמר אם יתקע שופר בעיר כו', איכא למידק שכבר הביא ראיה משופר שתקעו במדבר, ולמה ליה תו לאתויי ראיה מאם יתקע שופר בעיר. יש לומר, משום דאיכא למדחי דאעפ"י שעל ידי שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך, דהוא הדין אם היו מעבירין כרוז היו נמנעין על ידו מלחטוא. לכך מביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד ה' ומהדר גאונו. ועוד יש לומר, דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא, אבל עדיין אנו צריכין ללמוד שע"י קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה. ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, עד כאן לשונו:

ובאמת קושיית הבית יוסף אינה כלום, דהוצרך הטור לשני העניינים, דאלו משום שופר של משה לא היו תוקעין רק פעם אחת דהיינו בראש חודש אלול ותו לא כמו שעשה משה רבינו ע"ה, ואלו משום תשובה לחוד לא היה ראיה לאתחולי מראש חודש אלול, לא יתחילו רק כשמתחילין לעמוד בהשכמה כל מקום ומקום לפי מנהגו כפי המוזכר בהטור אח"כ. אבל עתה שמוכרח להתחיל מראש חודש אלול זכר לשופר של משה רבינו ע"ה, וראוי לתקוע גם כן בסוף החודש משום לעורר תשובה, על כן כיון שמתחילין מר"ח אלול אין מפסיקין ותוקעין כל החדש. וכל אדם יתעורר מאוד בהתקיעות של ראש חודש אלול שהי' שלא יטעו עוד לחטוא. גם האדם יתעורר ויזכור בחטאיו ועוונותיו ופשעיו ויעשה מוסכם חזק נאמן וקיים שלא יטעה עוד ולא ישוב לכסלה ומודה ועוזב ירוחם. אח"כ בתקיעות בכל יום ויום יקיים אם יתקע שופר בעיר, ויהיה חרד לעורר בתשובה ויתקן כל המעוות לעשות תשובה על כל ענין וענין, כי השופר מורה על התשובה כענין שכתב הרמב"ם בשופר של ראש השנה פ"ג (ד) מהלכות תשובה זה לשונו, אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה:

ויהיו דברים אלה נמשכים למה שאמרו בירושלמי וז"ל, הך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה לעיל מורה עצלה, דכתיב (יונה א, ו) מה לך כי נרדם. ונראה דלאו דוקא ישן ממש, אלא אפי' ער ויושב בטל ואינו מבקש על נפשו בתפלה ובתחנונים, ישן מקרי. ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן אם אינו עוסק בתורה ובמעשים טובים. התעוררות הזה יתעורר בכל יום מימי אלול בתקיעת שופר:

עוד יתעורר ברמז הקולות מה שמרמזים, ומתחלה אקדים לך מה שכתבו הקדמונים כשם שיש להגוף בריאות וחולי ומיתה, כן יש בנפש. ובריאות הנפש הוא קיום התורה והמצות והנהגת המדות הישרות, וחולאים הוא בחסר מאלו הדרכים או בחלוף, והרפואות להם הוא התשובה הגמורה. וכמו שאם יכבד החולי במאוד מאוד בגוף אזי מת, כן אם הרשיע הרבה אזי הכרת תכרת הנפש בר מינן, ועל זה אמרו רז"ל (תנחומא וזה"ב ו) רשעים בחייהם קרויים מתים:

לכך תוקעין תשר"ת, ופירשו רז"ל (ר"ה לג, ב) שברים הוא גנוחי גנח כדרך החולים, ותרועה הוא יליל ובכיה כדרך שבוכים על המתים. והנה עשה אלהים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו והוא עקש ופתלתול, על זה מורה תקיעה ראשונה שהוא קול פשוט וישר, ואח"כ שהוא גנוחי גנח רומז על חולי הנפש, ואח"כ יליל רומז על חטאים גדולים שהם מיתת נפש. על זה צריך האדם להיות גנוחי גנח ויליל בבכיה רבה פלגי מים ירדו עיניו ויחזור כי השם יתברך מקבל השבים, וכשעושה תשובה שלימה אז שב הוא לדרכו הראשון כאשר עשה אותו הש"י ישר, וזהו תקיעה אחרונה שהיא ג"כ קול פשוט וישר כי טוב וישר ה' על כן הוא יורה חטאים בדרך כמו שאמרו רז"ל במדרש, כי מצד החכמה והנבואה לא היה תקנה לחוטא, גם מצד התורה לא היה תקנה רק לשגגות ע"י קרבן. אמנם הש"י ברוך הוא ברחמיו וברוב חסדיו אומר יעשה תשובה ומביא זה הפסוק (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך:

וזהו שאמר הכתוב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה', ישרים לשון רבים, כלומר ב' פעמים ישר, דהיינו שעשה אותו ישר, וכשחטא ושב מחזירו להיות ישר. כל אלה המחשבות יחשוב בכל אלול בעת התקיעות, ויעמוד באימה וביראה ורתת וזיע בשעת התקיעות ויתודה וישוב אל ה' אלהינו:

גם בראש השנה ראוי להרהר בזה קודם שיכנס בהרהור הסודות העמוקות של השופר של ראש השנה שיתבאר לקמן מקצת מהם בעזרת הש"י ויתעלה:

בענין תענית ערב ראש השנה, הביא הטור (או"ח תקפא) מדרש תנחומא (אמור כב) ולקחתם לכם כו', ומסיים ערב ראש השנה הקב"ה מוותר השליש, בי' ימים מוותר שליש השני, וביוה"כ מוותר הכל. ויש להקשות דלא יהיה הדבר בשוה לכל נפש, לפעמים שליש עבירות של זה המה יותר בכפלי כפלים מהעבירות של אחר, נמצא מוותר השם ית' יותר לאחד מלאחר. למשל, לזה יש עשרה עבירות ולזה שלשים עבירות, הנה הקב"ה מוותר לבעל השלשים השליש שהוא עשרה, ולבעל העשרה אינו מוותר אלא השליש מעשרה וכיוצא בזה, ולמה תצא כן מלפניו ברוך הוא שתמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה. והיה עולה על דעתי לומר שהויתור הנזכר כאן אינו על העבירות מה שהאדם עושה בעצמו, כי כל האומר קוב"ה ותרן כו' (ב"ק נ, א). אלא קאי על העבירות שכל ישראל ערבין זה לזה, והש"י מוותר בערב ראש השנה שליש מהערבות של כל ישראל זה בעד זה, ואח"כ בי' ימי תשובה השליש השני כו':

וכן על ענין זה היו בגדי כהונה מתכפרים, כמו שאמרו רז"ל (אוצר המדרשים פסיקתא כט) החשן מכפר על המשפט, אפוד מכפר על ע"ז, מעיל מכפר על לשון הרע כו'. וקשה הלא חורבן הבית היה מחמת אלו העבירות, ואיך נענשו הלא בגדי כהונה היו מכפרים עליהם. אלא על כרחך צריך לומר דבגדי כהונה אינם מכפרים אלא על הערבות, אבל לא על החוטאים בזה בעצמם. וכן כל המתכפרים שהזכירו רז"ל כמו שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים והנעשה בחוץ שהיו מכפרים על השוגג ועל המזיד כדאיתא ריש מסכת שבועות (ב, ב) בכולם הכוונה על הערבות:

וזה רמוז בדברי התנא (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי. רצה לומר אם אין אני מתקן לי, כלומר העבירות שהם שלי שפעלתים בעצמי, מי יתקן אותם לי. בשלמא העבירות שאינם לי אלא מצד הערבות, אז הם מתוקנים מצד אחר דהיינו בגדי כהונה שהיו מכפרים על הערבות, אבל אותן עבירות שהם לי אז מי לי לתקנם, כי אם אני בעצמי:

וכן מצאתי בספר עבודת יום כפורים שבגדי כהונה מכפרים הערבות, וכן היה עולה על רוחי לפרש גם כן כאן בענין הג' שלישים. אבל לאחר הדקדוק האמיתי אפילו הכי לא יהיה החשבון מכוון, כי גם בערבות אין בני אדם דומין, ויקשה כי הלא להצדיק יש הרבה עבירות של ערבות יותר ממה שיש לרשע. כי הרשע שערב בעד הצדיק, ערב בעד מעט עבירות. והצדיק שערב בעבור הרשע, ערב בעד הרבה עבירות, הרי שלדרך הראשון קשה שנעשה עיוות לצדיק שעשה מעט עבירות, ולמה לא יהיו נמחלים כולם בערב ראש השנה. ולדרך השני קשה להיפך, דנעשה עיוות להרשע שהוא ערב בעד מעט עבירות:

ודרך האמיתי הוא כך, שאל ידמה אדם בנפשו שתהיה נמחל שום עבירה בעולם בלי התשובה השייכים לאותה העבירה, כי יש לכל עבירה ועבירה תשובה מיוחדת, תשובת הבאה, תשובת המשקל, תשובת הגדר, תשובת הכתוב. ואף שהשב עושה תשובה גמורה, מכל מקום חסד אל שמקבלו בתשובה, וכי אדם החוטא נגד בשר ודם יוכל להציל עצמו מידו בעשיית תשובה. על כן כשחטא האדם ועשה תשובה גמורה המיוחדת לכל עבירה, עדיין צריך בקשת רחמים שיקבלנו הש"י עם תשובתו. ועל זה אמר שבתענית הראשון דהיינו ערב ראש השנה מוותר לו הקב"ה השליש, כשעשה תשובה גמורה אזי מועיל זה התענית שמקבל הקב"ה התשובה. ואחר כך בי' ימי התשובה כו'. ומעתה לא יקשה דלא תהיה המדה שוה בכל אדם, כי לזה הרבה עבירות ולזה מעט. דמה בכך, מי שיש עליו הרבה עבירות עשה הרבה תשובות, ולזה שיש מעט עבירות עשה תשובה מועטת, וק"ל:

ראש השנה הוא יום הדין וכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (ר"ה פ"א מ"ד). והוקבע זה היום ליום הדין מתחלת הבריאה כי אדם הראשון נברא בראש השנה, ובו ביום חטא, ובו ביום נידון ויצא בדימוס כדאיתא במדרש (ויק"ר כט, א) ויתבאר לקמן, ואמר הקדוש ברוך הוא לאדם, אתה סימן לבניך שיהיו נידונים בכל שנה ביום הזה ויצאו בדימוס. והענין הוא, מאחר שהוא זמן הבריאה שבו חידש הש"י עולמו, על כן בכל חזרת השנה פוקד הקדוש ב"ה עולמו וגוזר מראשית השנה ועד אחרית השנה ובזה מחדש הבריאה. והאדם שמתקן מעשיו ויוצא בדימוס, אז הוא נעשה בריה חדשה. ומאחר שהמלך יושב על כסא דין, אז באים בני אלהים להתיצב לקטרג:

וזה לשון הזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, א), פתח ר' שמעון ואמר ויהי היום, בכל אתר דכתיב ויהי איהו צער, ויהי בימי צער ודאי, ויהי היום יומא דאית ביה צער ודא איהו ראש השנה, יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם (מל"ב ד, ח) יומא דר"ה הוה, ובכל אתר ויהי היום דא ר"ה. ויהי היום ויבואו בני האלהים (איוב א, ו) יום ר"ה הוה. וכל זמנא תרין יומין אינון, מ"ט בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי תרין יומין ולא חד, דאלמלא ישתכח יחידאי יחריב עלמא, ועל דא כתיב תרין זימנין (שם, ושם ב, א) ויהי היום ויהי היום ויבאו בני אלהים, אילין ב"ד רברבא, בני אלהים ודאי בנוי דמלכא קריבין לגביה, ואינון שבעין ממנן דסחרן תדירא למלכא, ואינון חתכין דינא על עלמא להתיצב על ה'. וכי על ה' קיימי, אלא בשעת דאילין קיימי על דינא דינא קדמאה דכלא ביה מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקוב"ה ולא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי. אוף הכי מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא דלא יתחלל בארעא, מאן הוא דלא חייש ליקריה, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא, דא (שם א, ו) ויבא גם השטן בתוכם, גם לרבות ההיא נוקבא דיליה. אוף הכי להתיצב על ה' דאיהו חייש נמי ליקרא דשמא דא כו', בההוא יומא של ר"ה קיימין שבעין קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין קטיגורין דקיימי לעילא, אילין מיימינין לזכות, ואילין משמאילין לחובא לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד וכו', עד כאן:

וזה לשון תולעת יעקב, גרסינן במסכת ביצה בפרק יום טוב (טז, א) תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו (תהלים פא, ד), איזה חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. ר"ה הוא זמן שהעולם נידון בו בבית דין שלמטה (ר"ל מלכות), ואלו היה נידון בב"ד שלמעלה סוד פחד יצחק לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין, כי כן היה בזמן הבריאה אלולי ששתף עם מדת הדין מדת הרחמים לא היה העולם עומד כדאיתא במדרש ילמדנו. ועוד שהחדש הזה שביעי והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה הנה הערלה חופה את הברי"ת ומכסה הלבנ"ה כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) הנה החשך יכסה אר"ץ, ואין כחו וממשלתו כי אם בזמן שהדין מתעורר למעלה, אז (עי' בראשית כז, א) ותכהין (יד כהה) עיני יצחק מראות ויקרא את עשו בנו הגדול. כי האלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג, יד). והעצה היעוצה, לתקוע שופר להעבירו שלא יכסה הירח ולא יפסיק בינה לבין השמש. וזהו אמרם איזהו חג שהלבנה נכסת בו, הוי אומר זה ראש השנה. וזהו סוד בכסא סוד ה"א אחרונה מכוסה מכח החשך והערלה ונפשה מרה לה על בניה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה ראיתי עוד טעם אחר להתעוררות הדין ביום הזה, והוא כשהמאור העליון (רצה לומר בינה) כי גם הוא שביעי יחשב רוצה לשלוח שפע וברכה ולחדש טובה בעולם, משגיח על מעשה העולם (כי בינה מינה מתערין דינין) אם הוא כראוי, ואם הם ראוי לטובה ההוא, אם לאו. וכשראה שאין העולם ראוי לטוב ההוא, מונע הטוב ההוא עד שיבדלו הרשעים שאינן ראוים לטוב ההוא מבין הצדיקים. והוא סיבה שיתעכב החיבור למעלה, ואז מתעוררות מידת הדין. וכתיב ותכהין עיניו מראות מה שהיה מסתכל בעין טובה מכלל הימין בלא דין, עתה ותכהין מראות מכלל הרחמים, ומתוך כך מתעורר הסיג היוצא ממנו ומבקש שינתנו לו הרשעים ההם, כי לכל תכלית הוא חוקר ומכסה הברית לבלתי תת אור לירח, וזהו בכסה ליום חגינו. והטעם, מפני שאין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו, והכח ההוא עומד כעין קליפה קשה ומלמד קטיגוריא על ישראל וצד ציד חטאות ואשמות להלשין בן לאביו, ואי אפשר לשבר הקליפה ההיא ולהכניעה כי אם בעצה שיעץ הקב"ה אותנו ברחמיו עלינו, דכתיב (תהלים פא, ד) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, לשבר הכסא שהוא המכסה את הירח לבלתי האיר, עד כאן לשונו:

והנה ידוע כי אצילות הבנין ג' קוין, קו החסד, וקו הדין, וקו הרחמים, הם סוד אמ"ש המוזכר בספר יצירה, שהוא אויר מים אש. קו החסד, סוד המים העליונים. גבורה, סוד אש. תפארת, סוד האויר. ומלכות, היא הארץ העליונה:

וכבר נתבאר לעיל בכמה מקומות שאחיזות יניקות הקליפות שהוא סביב הבנין, אבל בבינה ששם שורש הבנין שם היין משומר ואין בו מגע גוי והוא סוד עולם הבא. ובינה נקראת תשובה, כי שם ישוב אצילות הבנין. והאדם שפגם מכח העבירות שעשה, כשמודה ועוזב ומתקן הקלקול ושב בכל לבו, אז מעורר שורש הבנין ההוא והכל מזדכך, והמקטרג מסתלק כי שם אין לו אחיזה. ובמה מעורר זה, בשופר שיוצא רוח מפיו הכלול ממים ואש. מים הוא הלחלוחית שבפיו, והאש הוא חמימות הרוח הרי אמ"ש. ובאמ"ש שלמטה מתעורר שורש אמ"ש שלמעלה שהוא סוד הבינה סוד התשובה, וב' אלה הם בעשיית התשובה מעורר את עצמו בהתעוררת רוח נכון חדש בקרבי, הרי אמ"ש:

וזה לשון הזוהר בפרשת אמור (ח"ג צט, א) ר' אבא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון. א"ל ודאי הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתיישבנא ביה. א"ל ודאי האי הוא ברירו דמלה ישראל בעיין ביומא דדינא שופר ולא קרן, בגין דקרן הוא אתיידע ולאתדבקא דינא לא בעינן, אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. תא חזי, כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינין אתערו וכורסוון אתתקנו לבי דינא. ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה דיצחק תושבחא דאבהן, עד כאן לשונו:

הרי אמר שברירו מלה דשופר הוא לעורר שופר העליון שהוא הבינה, כי מהבינה יוצא הקול שהוא תפארת הכלול מאש וממים ומרוח, והכוונה להפוך הדין לרחמים, על כן אין לתקוע בקרן דעלמא, כי קרן רומז למדת הדין שהוא מלכות, ואין אנו צריכין התדבקות דין אלא התעוררות הרחמים. ואמר, כי בעת ששופר העליון שכל האורות ממנו נשפעים ויונקים מסתלק למעלה ואינו מאיר לספירות הבנין שהם הבנים שלה היונקים ממנה, ושפע הרחמים מסתלקין למעלה למעלה ולא נשפע למטה, אזי בהסתר פני הרחמים מתעורר הדין לדון העולם, כאומרו כדין דינין אתערו בו. אמר, דא שופר אילו כו', פירוש הבינה שהיא שופר העליון הוא אילו תקפו וכחו של הגבורה, מלשון (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח:

ובסוד זה אנו צריכים ליקח שופר של איל לרמוז על אילו של יצחק, והוא תוקף שבח האבות העליונים שהאבות מתעטרים בו בסיבה שחלק הגבורה נכלל בהם, ואז ממשלת הדין מתהפך לרחמים ע"י התרועה. ולכן אח"כ יום תרועה יהיה לכם, רצה לומר לכם ניתן התעוררות של מעלה שאתם תעוררו, וזולת ההתעוררות שלכם לא יהיה שום התעוררות למעלה^הגה"הבענין שם שופר ראוי לדקדק בשמא, וארשום מה שמצאתי עם תוספות נופך שלי. מצינו ענין שם אלהים בג' מקומות, דהיינו בבינה וגבורה ובמלכות, וסימנך (ברכות ה, א) שלושה נתנו על ידי יסורים, תורה ארץ ישראל עולם הבא. בינה הוא עולם הבא, ונקראת אלהים בניקוד ידו"ד כי ממנה מתערין דינין, אף על פי שאין בעצמה דין, מכל מקום מסטראה מתעורר הדין. אחר כך גבורה נקראת אלהים והתורה נתנה בשם אלהים ושמענוה מפי הגבורה, כמו שנאמר (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה. מלכות גם כן נקרא אלהים והיא נקרא ארץ ישראל כנודע. והנה בשופר מרככים מדת הדין, דהיינו להביא אצילות הבנין בג' ראשונות שהם שלוש פעמים אהיה המרומזים בפסוק (שם ג, יד) אהי"ה אשר אהי"ה, ואחר כך כתיב (שם) כה תאמר להם אהי"ה שלחני אליכם, כי ג' פעמים אלהים הם בבנין, אף שאמרתי אלהים בבינה היינו מסיטראה שממנה מתעורר הדין בבחינה שנקראת אם הבנים, אבל לא מצד בחינת עצמותה. וכבר כתבתי שהענין הוא להביא אצילות הבנין לשרשו, ומשם עולה מעלה מעלה גבוה מעל גבוה, וג' ראשונות הם ג' פעמים אהיה, ודבר זה מבואר בארוכה בפרדס בשער השמות פרק ב', והאריך שם בדרוש הזה. והכלל העולה מדבריו, כי אהיה ראשון הוא בכתר בחינת בינה שבו, ואשר אהיה אשר הוא בחכמה המשפעת לבינה במקומה סוד אהיה, ואהיה ג' שנאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני הוא גם כן בבינה אחר תחילת האצילות, הרי ג' פעמים אהי"ה הם בג' ראשונות. וגם בתיבת אשר הרומז לחכמה ובחכמה הוא שורש של אהיה של הבינה במקומה:
וזה סוד שופר כשתכתוב במילוי כזה שי"ן וא"ו פ"א רי"ש הראשי תיבות עולה ג' פעמים אלהים. כיצד, ש' בגימטריא אלהים במילוי כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם. פ"ו משופר עולה אלהים כפשוטו. אחר כך ר' משופר עולה אלהים בסוד אחוריים א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם. אחר כך סופי תיבות ממילוי שופר עולה ג' פעמים אהיה כזה אהיה כפשוטו, ואחר כך מילוי אהיה כזה אל"ף ה"י יו"ד ה"י. עוד מילוי אהיה כזה אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, הכל ביחד עולה של"ג. תחשוב עוד אותיות ג' שמות אלה הם כ"ד אותיות, והכל ביחד עולה שנ"ז כסופי אותיות של שופר שהם אמ"ש. והרמז כי ג' אלהים נכנסים בג' אהיה שהם ג' ראשונות, ויען כי בחכמה השורש של אהיה שבבינה כמו שכתבתי לעיל, נרמז עוד באותיות אמצעיות של שופר שהם יא"י עולה כמנין אהיה. גם יא"י ראשי תיבות ידו"ד אלהינ"ו ידו"ד, הרי לך סוד שם שופר. ואף שיש עוד מילוי שם אהיה העולה קמ"ג כזה אל"ף ה"א יו"ד ה"א, לא מרומז כאן רק המילוי ביודי"ן והמילוי בההי"ן, כי שם י"ה הוא בג' ראשונות כנודע. ויהרהר האדם במנין של"ג אם יהיו חטאיכם כשנים כשל"ג ילבינו (ישעיה א, יח). ובמילויין י"ה יהרהר מן המצר קראתי י"ה. ובמנין אותיות ד"ך יהרהר (תהלים עד, כא) אל ישוב ד"ך נכלם, וכל אלו המחשבות מביאות לידי התעוררות וטהרה::

הא לכם סוד התקיעות בפרטיות, וסוד ברכת השופר, כפי מה שמצאתי בדברי האלהי מוהר"ר משה קורדווירא זלה"ה. י' ימי תשובה הם בחינות עשר ספירות שבבינה שהיא התשובה, ובשופר שלמטה מעורר השופר של מעלה שהוא הבינה. זהו פירוש הברכה לשמוע קול שופר, לשמוע מלכות, קול תפארת, כי קול הוא כלול ממים ואש ורוח וזהו תפארת הכלולה מחסד ורחמים, וכללות הזה בבחינתו שהוא בבחינה נקרא קול שופר. וענין הקולות, תקיעה קול פשוט בחסד שהוא ימין פשוטה לקבל שבים. שברים בגבורה. תרועה בתפארת, ותרועת מלך בו (במדבר כג, כא). ויש בו ג"כ צד הדין (תהלים ב, ט) תרועם בשבט ברזל. נמצא ג' קולות הם גדולה גבורה תפארת, והיינו ממש קול דנפיק משופר, כן פירש בתיקונים (עי' תקון כ"א מט, א):

אמנם בזוהר פירש בענין אחר. פשוטה ראשונה, בחסד. שברים, בגבורה. תרועה, במלכות, וזהו (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה, מלשון (עי' בראשית ד, א) וידע אדם את חוה אשתו. ופשוטה שניה היא תפארת:

אלו ואלו הם דברי אלהים חיים, וכך היא פשר הדבר. לעולם תרועה בתפארת, אמנם מצד היותו מתדבק בגבורה שהיא דין, וזו בידו אחת שהיא המלכות. ועל זה נאמר (בראשית ב, כא) ויקח אחת מצלעותיו, פירש מצדו, והיא המלכות שהוא צד הגבורה שבו, וצדו שני היא נטייתו אל החסד, וזהו עצם התפארת, והיא פשוטה שנייה מצד החסד הפשוט:

וזהו תשר"ת תש"ת תר"ת, הכוונה למתק כחות הדין ביום זה, ולכן אנו מעוררין ראשונה החסד ממקורה, והיינו פשוטה ראשונה דנפיק מגו שופר בסוד התפארת שהוא קול היוצא מהשופר הכולל אותם דהיינו חסד שבתפארת שבבינה, ועיקר הכוונה להיות כחות הדין שהם שברים ותרועה באמצע, ופשוטה שהם כחות החסד מן הצדדין מכריעים אותם לצד הרחמים וממתיקים אותם מצד שפע הימין דהיינו חכמה, זהו פעם ראשונה. והב' ממשיכין אל בתי דינין המתפשטים משם, דהיינו נצח הוד ויסוד וכפי מה שפירשתי למעלה. ולפי שאין כח דינם חזק שם כל כך, צריך להרפות הקול בלתי מתחזק בעניינים. ובפעם השלישית להעלות אל מקומה ממש כבראשונה, והוא פירוש תשר"ת:

ואח"כ יעשה כל אחד מב' מדות הדין בפני עצמה כדי למתק אותה בפרט, וזהו תש"ת, תקיעה בחסד, שברים בגבורה, תקיעה תפארת מצד החסד וכמו שכתבתי למעלה ממש. וג' פעמים בסוד ג' פעמים שהם בכלל כדפירשתי לעיל:

וכן אל סימן תר"ת, אלא שהוא בסוד תרועה מלכות בתפארת מצד הגבורה וכדפרישית, ואז החושך שכיסה ארץ העליונה, כי הלבנה היתה מכוסה ולא מאירה מכח המלשין התובע תוקף הדין, ובשופר שנתעורר כח הרחמים כלה ענן וילך, והבן נכנס אצל אביו:

אחר כך זכני הש"י ומצאתי קונטריסים נחמדים, עין לא ראתה אלהים זולתיך, והיה האור גנוז עד בא איש האלהים הרב האשכנזי האר"י ז"ל וגילה סוד ה' ליראיו, והם נתקנו על מנהג לתקוע מאה קולות, דהיינו ל' קולות בישיבה, ול' קולות בתפילת לחש, ול' קולות על הסדר בחזרת ש"ץ התפילה, וי' קולות לאחר גמר התפילה תתקבל. ואף שיש בזה מנהגים מחולפים, נהרא נהרא ופשטיה. מכל מקום זכני הש"י להגהות נחמדות שממנו ילמדו כל מקום הכוונה לפי מנהגו:

ועוד זכני הש"י לקונטרס שני המבאר את קונטרס הראשון שניהם כאחד טובים, על כן אעתיק שניהם יחד בעה"י:

טעם אמרו רז"ל (ר"ה טז, ב) כי בתקיעת שופר יתערבב השטן, כי השופר הוא למתק את הדין ולהוציא הקולות כלילן רוחא ומיא ואשא באותו שופר גדול, כי בהתעוררות הדינין יגבר כח סמאל, ובהתמתקם אין לו כח ויניקה כלל. לזה בפעם ראשונה יש המתקת הדינין אבל לא כל כך, ולכן בהיל ולא בהיל, ואחר שתוקעין דמעומד יש המתקת הדינין בעצם ולזה הוא מתערבב. ועתה צריך להודיעך סוד תקיעת שופר, וכוונתי כדי שתזכה לערבב השטן ולהכניעו, כי הוא דבר גדול שתזכה אתה להכניעו ביום הדין הזה, ולא יהיה כח לקטרג על ישראל, ויהיה זכות הרבים תלוי בך:

דע כי התוקע קודם שיתקע צריך בעוד שהצבור אומרים הפזמון שהוא יאמר אלו הפסוקים בינו לבינו, ויכוין באלו השני שמות ובנקודת יְקַהֲרוֶֹעְהִ יְשַהֲטוֶֹנְהִ (והם ב' פעמים ידו"ד ומעורב ביניהם אותיות קר"ע שט"ן, והוא שם השני השם של מ"ב ובו יהיה נקרע השטן):

קלי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.

ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך.

ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. ראשי תיבות קר"ע

שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.

טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי.

נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. ראשי תיבות שט"ן

אחר אלו הפסוקים יאמר זאת התפילה, ויכוון בתוך המלות שההבל עולה ישר לבער המסכים המבדילים. ויאמר, יה"ר מלפניך ה' אלהי אלהי המשפט, שעתה יהיה עת רצון לפניך ותקרע ברחמיך הרבים וחסדיך הגדולים כל המסכים אשר הם מבדילים בינך ובין עמך ישראל היום הזה, והעבר מלפניך כל המשטינים והמקטריגים על עמך ישראל. חתום פי השטן ואל ישטין עלינו, כי אליך תלויות עינינו. ארוממך אלהי המלך אלהי המשפט שומע כל תפילת ותרועת עמו ישראל היום ברחמים:

ועיקר הכוונה הוא בשני שמות הנזכרים, שכל אחד מונח בתוך ארבע אותיות של הוי"ה כדי למתקו. אח"כ יאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה כו' כמו שנדפס בסידור הספרדיים:

ויקח השופר ביד ימין ויכוון שהוא טפח כנגד היו"ד שבחכמה, והשופר כנגד המלך המשפט שהיא הבינה. והא דאיתא בגמרא (ר"ה כז, ב) כדי שיראה לכאן ולכאן. העליון הנראה, הוא כנגד הכתר ואין סוף לרוממותו. והתחתון הנראה, כנגד הדעת המשפיע על כל העולמות:

וכשיתקע יכוון בשם הוי"ה הנעשה בקול השופר בזה האופן. י' הוא פיו הקצר. ה' הוא הבל המכניס. ו' הוא קול הנמשך בוא"ו מאברהם יצחק ויעקב בסוד אמ"ש שהוא אויר מים אש, יעקב אויר, אברהם מים, יצחק אש, ה' הוא הבל המוציא:

ואחר כך יברך. וכשיאמר קול שופר, יכוון בשני קולות קול התחתון המעורר לקול העליון, וגם למשוך הבל הבא מהכתר עד עולם התחתון בסוד הבינה:

ובמלת שופר, יכוון בו אלהים, השי"ן הוא אלהים מלא העולה ש' כזה, אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם. והוא"ו והפ"א עולה אלהים פשוט. והרי"ש עולה אלהי"ם כזה, א א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם. הנה ג' אלהים צריך לכוון למתקם במלת קו"ל שהיא יב"ק, דהיינו אהי"ה הוי"ה אדנ"י. ושם י"ה חסר למנין קו"ל תשעה, צריך לכוון למתק החמשה אותיות של אלהים. והנה חשבון אלהים הנזכרים ש' פ"ו ר' והאחד הכולל הרי תשעה, וזהו סוד כוונת לשמוע קול שופר למתק מלת שופר שהוא ג' אלהים, ואותיות במלת קו"ל שהוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י י"ה:

ופירוש לשמוע הוא לשון (ש"א כג, ח) וישמע שאול, שהוא לשון אסיפה. ופירושו לאסוף הארת קו"ל שהוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י י"ה למתק חמש אותיות אלהים, והג' חשבונות שעולים שופר והכולל כאמור. ויברך שהחיינו:

תשר"ת ראשון, לעורר האבות ממקומם אברהם יצחק יעקב, דינא רפיא דינא קשיא. שני, להמשיך האבות לנה"י דינא רפיא דינא קשיא. שלישי להחזיר למקומם דינא רפיא:

תש"ת ראשון, לעורר את האבות במקומם דינא רפיא. שני, להמשיך האבות לנה"י דינא רפיא. שלישי, להחזיר אותם למקומם דינא רפיא:

תר"ת ראשון, לעורר את האבות ממקומם דינא קשיא. שני, להמשיך אותם לנה"י דינא קשיא. שלישית, להחזיר אותם למקומם דינא קשיא^הגה"הנראה כי בעל הקונטרס הזה בא ללמדינו בהקדמה הקצרה הזאת כללות הכוונה המפורשת בזוהר פרשת אמור דף צ"ט בשלושה דרכים. שאם התרועה של תורה היא גנח ויליל, הנה שלוש תשר"ת הן הן תלת סדרין מהזוהר. ועוד נקט בפשיטות ההקדמה המפורשת בזוהר פרשת פנחס דף רל"א כי השברים הם דין רפה והיללות דין חזק, ופסק ותני כי כל האמור בזוהר פרשת אמור נגמר על מלאת בשלוש תשר"ת, אך לצאת ידי ספק אם התרועה של תורה היא שברים בלבד נשוב ונכוון כל האמור בזוהר בפרשת אמור בשלוש פעמים תש"ת. ואם התרועה של תורה היא יללות בלבד, נשוב ונכוון כל האמור בזוהר בפרשת אמור בשלוש פעמים תר"ת. וכאן מתחיל לבאר אלינו סדר הכוונה בפרט כפי מנהג התוקעים מאה קולות. אך הנוהגים לתקוע פחות מהם, תהיה הכוונה לדרך הקונטרס הזה כמו שיתבאר::

גם צריך לכוין כי התקיעות של מיושב רומזים לעולם העשיה בג' בחינותיו, מקבל, והוא עצמו, והמשפיע, ורומזים באות אחרונה של שם בן ד' ובשם ההוי"ה בלי נקודה והשם אדנות ובמלכות. וצריך לכוון שמעורר את האבות ממקומם, ויזכיר זה השם כאמור. והא לך הסדר בעזרת השם יתברך^הגה"הזאת ההויה בחולם איננה בהעתק, אך סברא היא ממה שכתבתי לעיל בסמוך. והנה הכוונה הכוללת לשמות האלה ראויה אלינו קודם שנתחיל שלשה תש"ת שבמיושב, ונכוון בהם ליצירה באופן זה. תש"ת ראשון למלכות יצירה, והכוונה הרשומה כאן סימן י' ראויה לפשוטה לפניה, ובסימן י"א לשברים, ובסימן י"ב לפשוטה לאחריה. תש"ת שני לזכרונות יצירה, והכוונה הרשומה בסימן י"ג לפשוטה לפניה, ובסימן י"ד לשברים, ובסימן ט"ו לפשוטה לאחריה. תש"ת שלישי לשופרות יצירה, והכוונה הרשומה בסימן ט"ז ראויה לפשוטה לפניה, ובסימן י"ז לשברים, ובסימן י"ח לפשוטה לאחריה, ובכל אלה סדר האבות אברהם יצחק יעקב אין עסק לדוד עמהם, וכן הוא בקונטרס הזה, עד כאן הגה"ה::

א אלו התקיעות הם כנגד מלכות אשר בעולם העשיה והם במלכות. כשיתקע זה הסימן יכוין לעורר אברהם ולעטרו באותו הקול במדת גדולה מלכיות.

ב וכן בזה הסימן ליצחק במדת אברהם שהוא גבורה במדת הגדולה.

ג וכן בזה הסימן ליעקב שהוא מדת תפארת במדת אברהם שהוא גדולה, כי כל ג' הללו רומזים בגדולה גבורה תפארת שבגדולה.

ד אלו התקיעות הם כנגד זכרונות אשר בעולם העשיה, וכן בתפארת יסוד, כשיתקע זה הסימן יכוון לעורר את יצחק כלול באברהם, כי אין ללקחו לבדו כי יום דין הוא והוא במדת גבורה.

ה וכן בזה הסימן לאברהם, גדולה במדת יצחק בגבורה, כי אנו יושבים במדתו.

ו וכן בזה הסימן ליעקב תפארת במדת יצחק בגבורה, כי כל ג' הללו רומזים בגבורה גדולה תפארת אשר בגבורה פחד יצחק.

ז אלו התקיעות הן כנגד שופרות אשר בעולם העשיה, וכן בבינה. כשיתקע זה הסימן יכוין לעורר יעקב ולעטרו באותו קול במדת תפארת.

ח וכן בזה הסימן ליצחק גבורה במדת יעקב בתפארת, כי במדתו אנו יושבים.

ט וכן בזה הסימן לאברהם גדולה במדת יעקב בתפארת, כי כל ג' הללו רומזים בגדולה גבורה אשר בתפארת.

הגה"ה הנוהגין לתקוע ששים קולות בלבד או ארבעים בין הכל, אלו ואלו יכוונו תחלה הכוונה הכוללת בשמות כדלעיל, ואחר כך בפרטות התקיעות מיושב אלו ואלו שוין באופן זה:

והכוונה לעולם היצירה בג' בחינותיו כדפרישית, ורמוזים באות י' של שם בן ד', והשם בנקודות לְעוֹלָם כזה יְדוֹדָ. ובשם שנקודתו חולם בשם יֹדֹוֹדֹ ובתפארת. וצריך לכוון בתקיעותיו כדי להמשיך את האבות בנה"י, כל אחד כמדתו, ויכוון השם הזה יְקַהֲרוֹעְהִ יְשַהֲטוֹנְהִ

י אלו התקיעות הם במלכות אשר ביצירה, וכן במלכות אשר בעולם היצירה. כשיתקע זה הסימן יכוון להמשיך את אברהם בנצח לבער הקליפות אשר מסביב, ולעטרו באותו קול. מלכיות

אברהם יצחק דוד יעקב יעקב

יא וכן בזה הסימן ליצחק גבורה במדת אברהם בנצח.

יב וכן בזה הסימן ליעקב תפארת עם אברהם בנצח, כי כל ג' הללו נמשכים בנה"י אשר בנצח.

יג אלו התקיעות הם בזכרונות אשר ביצירה, והם בתפארת יסוד אשר בעולם היצירה. כשיתקע זה הסימן יכוון להמשיך יצחק כלול באברהם במדת ההוד לשבר הקליפות, ואין ללקחו לבדו כי יום דין הוא.

אברהם יצחק דוד יעקב יעקב

יד וכן בזה הסימן לאברהם עם יצחק במדת ההוד, כי שם אנו ממשיכין.

טו וכן בזה הסימן ליעקב עם יצחק במדת ההוד, כי ג' אלו רומזים בנה"י אשר בהוד.

טז אלו התקיעות הם בשופרות אשר ביצירה, והם בבינה אשר בעולם היצירה. כשיתקע זה הסימן יכוון להמשיך את יעקב במדת יסוד לבער קליפות, כי סביביו נשערה מאוד.

אברהם יצחק דוד יעקב יעקב

יז וכן בזה הסימן ליצחק במדת יסוד, כי שם אנו ממשיכין.

יח וכן בזה הסימן לאברהם במדת יסוד, כי שם אנו ממשיכין שכל ג' הללו הם בנה"י אשר ביסוד.

ורומזים לעולם הבריאה בג' בחינותיו כדפרישית, ורומזות באות ה"א ראשונה של שם בן ד' ובשם הוי' בנקודת אלהים כזה יְדֶודִ, ובשם הויה בנקודת צירי כזה יֵדֵוֵדֵ. וצריך לכוין בתקיעותיו להחזיר האבות למקומם בגדולה גבורה תפארת.^הגה"ההכוונה הכוללת לשמות האלה ראויה אלינו קודם שנתחיל הקולות שמעומד שהם באצילות, והנוהגים לתקוע תשר"ת בלבד למלכיות, תש"ת בלבד לזכרונות, תר"ת בלבד לשופרות, יכוונו בהן בכל הכתוב כאן על הסדר לבעל המאה קולות, ומסתברא לן כי טוב לאלה ולאלה שיכוונו להעלות נה"י גם כן עם גג"ת אל השרשים העליונים, ואנו נוהגים לתקוע עשרה קולות לכל ברכה וברכה בכולן. בתשר"ת כולו של מלכיות להעלות חסד אברהם וכללותיו לחכמה האדוקה באין סוף כמו שנרשם כאן סימן כ"ח. ובתש"ת להעלות נצח וכללותיו למקום גדולה. ובתר"ת להעלות נצח וכללותיו ממקום גדולה לשרשה שבחכמה האדוקה באין סוף. ובתשר"ת כולו של זכרונות להעלות פחד יצחק וכללותיו לבינה האדוקה באין סוף כמו שנרשם כאן בסימן כ"ט. ובתש"ת להעלות הוד וכללותיו למקום גבורה. ובתר"ת להעלות הוד וכללותיו ממקום גבורה אל שרשה שבבינה האדוקה באין סוף. ובתשר"ת כולו של שופרות להעלות תפארת ישראל וכללותיו לכתר האדוק באין סוף כמו שנרשם כאן בסימן ל'. ובתש"ת להעלות יסוד וכללותיו למקום תפארת. ובתר"ת להעלות יסוד וכללותיו למקום תפארת שבכתר האדוק באין סוף, עד כאן הגה"ה:

יט הם במלכות שבבריאה, והם במדת מלכות אשר בעולם הבריאה. כשיתקע זה הסימן, יכוון להעלות אברהם למקומו אדוק בגדולה בבינה.

אברהם יצחק דוד יעקב יעקב

כ וכן בזה הסימן ליצחק במדת אברהם בגדולה אדוק בבינה.

כא וכן בזה הסימן ליעקב יסוד במדת אברהם, כי כל ג' הללו רומזים במדת אברהם בגדולה אדוק בבינה.

כב אלו התקיעות הם בזכרונות אשר בבריאה, והם בתפארת יסוד אשר בעולם הבריאה. כשיתקע זה הסימן, יכוין להעלות ליצחק כלול באברהם בגבורה אדוק בבינה.

אברהם יצחק דוד יעקב יעקב

כג וכן בזה הסימן יכוין לאברהם כלול ביצחק בגבורה, כי שם ביתו אדוק בבינה.

כד וכן בזה הסימן ליעקב במדת יצחק, כי כל ג' הללו רומזים בגבורה אדוק בבינה.

כה אלו התקיעות הם בשופרות שבבריאה, והם בבינה אשר בעולם הבריאה. כשיתקע זה הסימן יכוון להעלות יעקב במקומו בתפארת אדוק בבינה.

אברהם יצחק דוד יעקב יעקב

כו וכן בזה הסימן ליצחק במדת יעקב בתפארת, כי שם ביתו אדוק בבינה.

כז וכן בזה הסימן לאברהם במדת יעקב בתפארת, כי כל שלשה הללו רומזים בגדולה גבורה תפארת, אשר בתפארת אדוק בבינה.