שני לוחות הברית · עשרת הדברות · מסכת ראש השנה · תורה אור

ורומזות בעולם האצילות, ורומזות באות יו"ד של שם בן ד' ובשם הוי"ה בנקודת פת"ח כזה יַדַוַדַ, ובשם י"ה ובשם ס"ג כזה, יו"ד ה"י וא"ו ה"י. מ"ה כזה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. וצריך לכוין בתקיעתו כדי לייחד מדות האבות בשרשם באין סוף, ולרוממותו וכמו שידעת שצריך לכוין השם הזה.

כח כשיתקע זה הסימן יכוון ליחד מדת אברהם גדולה בשרשה בחכמה אדוק באין סוף לרוממותו כנגד מלכיות.

אברהם דוד יצחק יעקב יעקב

כט וכן בזה הסימן יכוין ליחד מדת יצחק גבורה בשרשו בבינה אדוק באין סוף לרוממותו כנגד זכרונות.

אברהם דוד יעקב

ל וכן בזה הסימן ליעקב יכוין מדת יעקב תפארת בכתר עליון אדוק באין סוף לרוממותו כנגד שופרות.

אברהם יצחק יעקב

סדר המועדים שבחודש השביעי מפורש בזוהר דף רי"ד, כי ראש השנה הוא התעורות גבורה מכח בינה לתיקון שכינה, כי הוא תחלת המחשבה לכל התורה להיות תיקון זה פותח בדין מעורר בעולם יראה ותשובה. והנה השכינה מזדמנת גם היא עד שאמרו ברעיא מהימנא כי ג' רגלים הם בה מסטרא דתלת אבהן, ור"ה מסטרא דילה דינא דמלכותא דינא. ומשמע שזה הכפל הוא לסוד דינא קשיא ודינא רפיא שיבא בסמוך, והן הן יראה ותשובה שזכרנו שהשכינה מתעוררת בהן עד ערב יה"כ שהכל טובלים ושמחים בסעודה של מצוה לכבוד התחלת הזווג בסוד (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי, והוא תיקון יום הכפורים שכל ישראל מתענין ומתכפרין והדין כפוף ונכנסו לרישא דמטרוניתא ואימא עילאה דנהירא לה אנפהא בסוד כפורים תרי משמע. וביום ראשון של חג כתיב (שם) וימינו תחבקני, בסוד ניסוך המים שהוא בחסד יומא דכליל כולהו יומי, לפיכך מנסכין כל שבעה ומקריבין בהן ע' פרים שהוא זן ומפרנס לכל. ובשמיני שהוא שמחת תורה, יושלם הזיווג למלכא ומטרוניתא גופא בגופא, לפיכך כתיב (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם דוקא, ובשמחה לא יתערב זר:

עוד פשוט שם דף רל"א, כי שני ימים טובים של ר"ה תרוייהו ברזא חדא דכתיב בהו (ויקרא כג, לז) דבר יום ביומו בסוד קדושתא אריכתא, והם יום ראשון עצומו של חג דינא קשיא יללותא דכתיב ביה (תהלים פא, ה) משפט לאלהי יעקב, שהחודש קודש בהכרח מסדר המציאות. ואח"כ מתכסה בו, שהחג מתקדש יותר ממנו וגובר עליו, לפיכך זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. והוא הטעם שמדין התורה סגי ביום טוב אחד המשלים לזה ולזה, ואנו כיון שיש לנו ב' ימים נכוין ביום השני לסוד החודש דינא רפיא גניחותא דכתיב בו (שם) כי חק לישראל הוא. לא למנות החדש מן השני, אדרבה מתכסה בחג הראשון ומונין ממנו. תדע, דבריש גנח והדר יליל, בסוד קדימת המציאות שזכרנו, הא למדנו שהשברים רכים והיללות קשים:

ובפרשת אמור פירש ר"ש תלת סדרין כל חד כליל תלת כדתנן (ר"ה פ"ד מ"ט) סדר תקיעות שלש של שלש שלש. הסדר הראשון כולו לאברהם ומשתף חבירו עמו, כי הוא בתקיעה ראשונה פשוט, והאי מעורר תחילה רחמי אבא ואמא. ובשנית עולה הקול חלוק ומשבר כח הדינין, ויצחק נחלש לפני אביו. ובשלישית שהיא פשוטה לאחריה, מתעורר יעקב עם אברהם וממצעין את יצחק ודיניו מתבטלין. הסדר השני נראה שעיקרו במקום הדינין להפיס דעתו של יצחק, ובתקיעה ראשונה יורד אברהם לנה"י כי שם מושב הדינין ומקבלין אותו ביניהם. והשניה עמה קול חלוק ממדת יצחק עם המדות התחתונות ההן בלבד, וזה גורם שאין הקול צריך להתחזק ולא הדינין גוברין לפי שהן נכנעין קמי סבא חסידא. ובשלישית פשוטה לאחריה עולה עד יעקב להורידו שם גם הוא, וממצעין את יצחק ועמו חריגין והחלישין אותן. הסדר הג' כולו בסוד נחלת יעקב בלי מצרים, והיא עולה עם אברהם וממצעין את יצחק ביניהן וכלהו דינין אתכפיין. זהו כללות המצוה וסודה מדין התורה, ובמאמר צבאות ה' בארנו הא דאתקין ר' אבהו, וכולה שמעתתא יפה יפה מסכמת בכל חלקיה עם המתבאר ברזי תורה לטעמא מאי תיקן רבנן שלשים קולות, יעוין שם:

והנה בעל הקונטרס נקט ברישא הלימוד הכולל הזה בשלשה צדדים שאפשר לכל אחד מהם שיהיה הוא דין תורה, אם שיהיה התוקע בשלשה הסדרים גנח ויליל כי הדדי, או גנח בלבד, או יליל בלבד. ופירש בכל אחד מהאופנים הללו כלל הכוונה בקצרה, והדר נחית לסדר הכונה הנאותה למצוה מהמובחר של דבריהם. נמצא שיש לנו שלשים קולות מיושב שכל ישראל שווין בהם, וסדרן שלשה תשר"ת רצופין, כי שלשתן הם במקום תקיעה ראשונה שבסדר הראשון שכולם כלולין מעשר, והכתר שבשלשתן גנוז אצל תקיעה ראשונה שהוא חסד גמור. ויש לו לבעל הקונטרס מנהג לתקוע שלשים קולות בעמידה בלחש, עשאן דוגמא לכללות הסדר השני שיש בו עשרה קולות של חזרת ש"ץ לכללות הסדר השלישי:

וידוע כי כל המצוות תקוני שכינה הם, שהיא נבנית ביום הזה שבו נברא אדם וחוה ומלא קומתה נתקן מנה"י דזעיר, וכן שלש של שלש שלש שעושין לה חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד. והקול העשירי שבכל חלק מחלקי המצוה הזאת אפשר שהוא כנגד מלכות שבה, וניחא טובא כדי שהעשרה קולות של תתקבל ישלימו אליה כתר כלול ומוכלל גם הוא מעשר מדות:

ואנו שאין לנו רק ששים קולות, ל' בישיבה ול' בעמידה בחזרת ש"ץ התפילה, נוכל לכוין בל' ראשונים לכל ג' סדרים של תורה, כי הסדר הראשון אע"פ שהדין שבו תחלתו רך וסופו קשה בקדימת השברים ליללה וכולן בסימן אחד, אין לחוש לו, כיון שהמתוק נעשה למעלה ויש סיוע מאבא ומאמא. והסדר השני ראוי שיהיה כולו רך הואיל וסודו במקום הדינין למטה כדי שלא יגברו כלל. והשלישי אע"פ שכולו קשה אין קפידא, כיון שמחזירין אותו לשרשו וממתק שם כהוגן:

ומי שיכוון שלשתן בתשר"ת ג' פעמים וכן תש"ת וכן תר"ת לצאת ידי חיובא דאורייתא בכל אופן שיהיה בלי הפסק, הרי זה משובח. ויכוין בראשון פי' בכלל המצוה של תורה, לפי הדרך הראשון לבנין הקו האמצעי שלה שיש בו מדות יתירות, והכי נמי קולות מרובין וממוזגין. ובשני לקו ימין. ובשלישי לקו שמאל. ובשלשים קולות של חזרת ש"ץ שיש בכל בר י' קולות, יכוון לתקוני הכתר דידה שהוא שקול מכל מה שתחתיו, והוא הגורם שיהא השטן ודאי בהיל, כמו שידעת מהברכה שהוסיפו בעמידה של חול ביבנה לתקן הכתר דידה, וכל שכן שיצדק לכוין אליו כפי המנהג של שני הישיבות שלא היו תוקעין רק תשר"ת למלכיות, תש"ת לזכרונות, תר"ת לשופרות:

ואמנם בחלוקת האבות לכל אחד ממאה קולות, יזהר שלא לעורר דינא קשיא אצל יצחק שגם הוא קשה, אלא לעולם אחד קשה ואחד רך, לפיכך יאות דינא קשיא אצל דוד שהוא רך. וכדי שלא יגבר הדין עליו, נלוה אליו יעקב. ובסימן תר"ת מיושב לא סגי בלאו הכי שיהא דינא קשיא אצל יצחק, יצורף לו ג"כ יעקב שכוחו יפה מאוד. ולפי זה אפשר שיהיו השברים אצל יצחק לבדו קשים יותר מן היללות בהצטרף יעקב עם דוד למתק ועדיין השטן בהיל ולא בהיל. אבל בקולות שמעומד איכא תרתי למעליותא בסימן תר"ת, אף ע"פ שהיללה דינא קשיא מצד עצמה, לא נזכר אצלה רק דוד שדינו רפה ויעקב בעזרו כמו שהוא תמיד בסימן תשר"ת, ולפיכך ודאי בהיל. ולפי שבאצילות אין שטן ואין פגע רע ראשי תיבות שופר, ומספר ד' תיבות יחד תשרי, שב דוד למקומו אצל שברים רך ברך, ויצחק אצל יללות קשה בקשה, כי לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי. ואפילו הכי, כיון דאפושי רתחא בריש שתא לאו אורח ארעא, נכנס יעקב אצל אביו כיון שהוא גואלו הקריב אליו בפשוטה לאחריה, והכל הולך אחר החתום ברחמים. ועם זה יתורצו כל המקומות מהזוהר שנראים כסותרים זה את זה בחלוקת הקולות האלה, דוק ותשכח:

ולפי דרכינו סדר הקונטרס יציב ונכון בציון האבות אצל ל' קולות שמיושב. אך בתקיעות שמעומד הואיל ובכל גוונא כוונתינו בהם לכתר דידה שהוא עצמו אצילות, יהיה סדורן אצל האבות כפי החלוקה של תתקבל בלי שום חילוף, בין שיהיו כל הקולות שמעומד י' או ל' אין הפרש בזה כלל, ולעולם הכוונה הכוללת לשמות נאותה כפי סדר הקונטריס בד' חלוקות. ואפשר היה ליחס המערכה הראשונה לכלל התקיעות שמיושב, שניה למלכות, שלישית לזכרונות, רביעית לשופרות, או מה שהוא יותר מסתבר לפי מה שבארנו, כי הכתר שלה שהוא ודאי כולו אצילות שקול בכל מה שתחתיו, ויהיו הקולות של מלכיות זכרונות שופרות כולן תקוני הכתר, אף אם נכוין למערכה הראשונה מהשמות בשלשה תשר"ת שמיושב, ולשניה בשלשה תר"ת, כי הבריאה כחה יפה להתאזר בגבורה בדינא קשיא בלבד כי הקליפות שבה מועטות ורחוקים מן הקודש, והרביעית כולה בכללות התקיעות שמעומד ודי בזה:

והא לך החלוקה הראויה בכוונת התקיעות אלינו התוקעים ששים קולות, שהיא שוה בשלשים שמיושב עם הנוהגים לתקוע מ' קולות בלבד, הכל על דרך שאנו עתידים לבאר בהגהותינו הנוספות באמצע הקונטרס למקומותם:

והנה בעל הקונטרס השני ביאר בכאן בפרטיות איך יכוין בכל קול מהקולות ששים. ואני לא העתקתיו מאחר שכבר רמוזים לעיל בקונטרס הראשון בהגהות בקצרה, והמשכיל יבין משם. אך בחלוקת ד' מערכות מהשמות יכוין לפי זה כך, קודם לג' תשר"ת הראשונים שבמיושב יכוין לאלו

ידוד ה אדני

וקודם ג' תש"ת שבמיושב יכוין לאלו

וקודם ג' תר"ת שבמיושב יכוין לאלו

וקודם התקיעות שמעומד יכוין לאלו

הרי לך מתבאר כוונת של התוקעים ששים קולות. ולפי חלוקי המנהגים של קהילות, המשכילים יבינו איך להמציא הכוונה על הדרך הזה. אמנם המנהג שהוא הדרך הישר והיותר ברור הוא לתקוע מאה קולות בד' חלוקי זמנים וכדלעיל. וברוך השם שזיכני לזה לקבוע המנהג פה בירושלים ע"ה תוב"ב בין ק"ק האשכנזים לתקוע מאה קולות, דהיינו ל' מיושב, ול' בחזרת ש"ץ התפילה, ול' לאחר קדיש דעלינו לשבח, ועשרה קולות אחר הקדיש דשיר הכבוד שנהוג בין אשכנזים. אף שאינן בדרך המאה קולות וסידורן המוזכר למעלה, מכל מקום כולם עולים בקנה אחד לכוון בהם בד' מערכות לפי הנרשם למעלה במאה קולות לפי סידורן. ואנחנו צריכין לשנות בסידור המקומות של מאה קולות, מאחר שאין אנחנו נוהגין כלל וכלל לתקוע בתפילת לחש:

וגם אל תתמה למה אני משנה מקום ממה שקבעו הם אחר תתקבל, ואני קבעתי מקום לאחר עלינו לשבח. זהו מפני שמנהגם שהם אומרים עלינו באחרונה, אחר כל התפילות ותשבחות והקדישים בהליכתם מבית הכנסת אומרים עלינו, ואין אומרים אחר עלינו קדיש. אבל אנחנו אומרים קדיש אחר עלינו, ואחר עלינו שיר הכבוד וק"ל:

בינה סוד עולם הבא. ודע כי כל בקשתינו לחיים הוא על חיים הנצחיים הרוחניים סוד עולם הבא. והא לך מה שכתב בזה בעל תולעת יעקב בשם המקובל הגדול ר"מ דיליאון ז"ל. וזה לשונו, זכרנו לחיים, יש לך להתבונן על מה שאמרו רז"ל (ברכות לד, א) כי בשלשה ראשונות אין לשאול בצרכי הגוף בענין שאלת צרכיו של אדם, מפני שהברכות האלו הם סוד שבחו של מקום בעומק רום מעלות. אמנם כי תחילת דברינו בברכה ראשונה אנו שואלים שאלותינו, כי על כל פנים מפני שצריך בתחילה לכונן מערכות אלהינו ולסדר שבחיו להמשיך החפץ והרצון מהמקור בסוד שמו, אנו שואלים שאילותינו בברכות האמצעיות ולא בראשונות. ועכשיו בשם תחלת המערכות וסדר המערכות אנו שואלים. תדע לך, כי סוד ענין זה הוא דבר ידוע למשכילים כי בכל שאר ימות השנה אנו מבקשים צרכי הגוף והעניינים הגופניים בצרכי עולם. ועכשיו ביום זה בהיותו הוא ית' פוקד עולמו בכל ברואיו, אנו מניחים כל צרכי הגוף ואנו בוחרים בסוד החיים שהם חיי הנפש, כאומרו (דברים ל, יט) ובחרת בחיים, כי על כן בהיותינו בוחרים בחיים ומדבקים הנפש בהמשכת החיים ממקור מוצאה, הוא ענין בהתברך בסוד שמו והדברים מתברכים. ואמנם כל מה שאנו אומרים זכרנו הוא ענין בסוד הנהר המרוה צמאונים בסוד כל ענין, כי הוא סוד שפע המערכה כי שם צוה ה' את הברכה בסוד נעלם חיים עד העולם, כי בהתעלות הכבוד ממדריגה למדריגה ומסבה לסבה אז החיים יוצאים ממקור מוצאם ונמשכים אל הסבות כולם, ועל כן אנו שואלים תחילת דברינו להיותינו נזכרים לחיים והוא שאלת החיים בעילוי הכבוד בסוד הקדושים ובחיי הנפשיים:

ומפני שהם שלשה ספרים הנפתחים, אנו אומרים ג' פעמים חיים, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים, כענין שכתוב (ישעיה ד, ג) כל הכתוב לחיים בירושלים, סוד הספר העליון, כי זה כל תקותנו למענך אלהים חיים הוא המקור שממנו נובעים החיים הנזכרים סוד שלשה ספרים. ואמר אל חי, כי הוא סוד הזכירה. ולפי שהזכירה ברחמים מסוד הימין, לפיכך אנו שואלין אותם בברכת מגן סוד חסד לאברהם:

מי כמוך אב הרחמן, מאחר שהזכיר שאלת ענין החיים במשך הרצון לחיי הנפש כאשר הזכיר, אמר אחר כן כרחם אב על בנים המנהיג עולמו במדת הרחמים. וזהו זוכר יצוריו לחיים ברחמים, כי ביום הזה אין אנו שואלים צרכי הגוף כלל זולתי חיי הנפש כאשר אמרנו, ומה שנתקן בברכת מחיה לרמוז כי יום זה דוגמת יום תחיית המתים שעתיד הקב"ה להזכירם לחיים ולהקימם מעפרם ולחדשם כבתחילה, כן אנו שואלים מלפניו ואומרים שהרי אנו כמתים מפני חטאינו שיזכרנו לחיים ויחדשנו כבתחילה ונחיה לפניו, ונדע כי נאמן אתה להחיות המתים, עד כאן לשונו:

ובזה יובן ענין המדרש שהביא הטור אורח חיים סימן תקפ"א ורוחצין ומסתפרין על פי המדרש כו', עד ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס, עד כאן. וקשה איך אומר שיודעים שיעשה להם נס, וכי הם יודעים דעת עליון. ועוד הלא אנו רואין בעינינו בכל שנה ושנה כמה נפשות מישראל שמתים. אלא הענין הוא סובב הכל על החיות הרוחני, ומי שמתעורר בתשובה הקב"ה עושה עמו נס, והקב"ה הוא היודע אם הוא לטובתו שיחיה עוד בעולם הזה ויקנה שלימות, אז הקב"ה כותבו לחיים. ואם הוא יתברך יודע שטוב מאוד לו זה המות, אז יקר בעיניו המותה ומסלקו מהעולם לטובתו לבוא לחיים הנצחיים באופן שהכל הוא חיי הנפש. זהו ענין הנס שאנחנו יודעים שהקב"ה עושה למהרהר תשובה, כי מזכהו לחיי הנפש באיזה סיבה הגלויה לו יתברך:

ובזה יתבאר ענין המדרש (ויק"ר כט, א) אמר הקב"ה לאדם הראשון, סימן אתה לבניך כשם שנכנסת לפני בדין ויצאת בדימוס (פירוש ברחמים), כך עתידים בניך ליכנס לפני בדין ביום הזה ויוצאים בדימוס, עד כאן. וקשה איך אמר שיצא אדם בדימוס, הלא נגזר עליו מיתה לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות. עוד יש לדקדק מאחר שאדם הראשון עשה תשובה גמורה כמו שאמרו רז"ל בפרק עושין פסין (עירובין יח, ב) אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית ק"ל שנה, ופירש מן האשה ק"ל שנה, והעלה זרזי תאינה על בשרו ק"ל שנה. כוונתם בזה, כי בדבר אשר זדה תיקן. חטא מכח הסתת אשתו, על כן פירש מאשתו. וע"י תאנה חטא, בא לתקן בזרזי תאנה:

בעמק ברכה (דף פ"ד ע"ב ודף פ"ה ע"א וע"ב) בהגה"ה וזה לשונו, ואמר ר' יוחנן בפ"ק דראש השנה (יז, ב) גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו'. אמר ליה רב פפא לאביי, ודלמא קודם גזר דין. אמר ליה, ושב ורפא לו כתיב, איזה דבר שצריך רפואה, הוי אומר זה גזר דין כו', עד ואמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, עד כאן. וכן כתב רבינו יונה בפ"ק דברכות (והובא זה לעיל בסי' נ"ד), שהתפילה מועלת אפילו לאחר גזר דין, עיין שם:

וכתב בעל העיקרים בפרק י"ח מהמאמר ד' וזה לשונו, התפילה מועילה לפני גזר דין עכ"פ, ואף לאחר גזר דין מועיל אם אין עמו שבועה. וכן אמרו רז"ל (ר"ה טז, א) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, כמו שיראה זה מחזקיה שאחר שנאמר לו (ישעיה לח, א) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, נאמר לו (שם ה) שמעתי את תפילתך וגו' הנני מוסיף על ימיך, וזה היה לאחר גזר דין כמו שאמרו רז"ל בברכות (י, א). וכן מצינו באחאב שלאחר שנגזרה גזירה לבא עליו רעה צם ונתכסה בשק ונכנע לפני ה', נאמר לאליה (מל"א כא, כט) יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו וכו'. הרק אך במשה לא הועילה תפילתו לבטל הגזירה שלא ליכנס לארץ ישראל, לפי שגזר דין של משה היה גזר דין שיש עמו שבועה, שנאמר (במדבר כ, יב) לכן לא תביאו וגו'. וכן אמרו רז"ל (ר"ה יח, א) כי לכן לשון שבועה, והוכיחו זה מלכן נשבעתי לבית עלי (ש"א ג, יד), ולפיכך לא הועילה התפילה של משה רבינו ע"ה. וזהו ההבדל שיש בין יחיד לציבור. שהיחיד אין גזר דינו נקרע כשיש עמו שבועה, ושל צבור הוא נקרע ומתבטל ע"י התפלה, עד כאן לשונו. והפייטן יסד ככה בנתנה תוקף, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. א"כ יש להקשות, מאחר שעשה תשובה גמורה, מה הגיע לו שלא קבלו הש"י להחזירו לעטרה הראשונה להיות חי לעולם ולהסיר ממנו המות:

וקודם שאבוא אל היתר ספק זה אקדים הקדמה אחת. ידוע כי הש"י הוא שלם מסולק מכל החסרונות, על כן מדרכו הוא להמציא פעולות שלימות באופן שאפשר להן להיות. והעיקר השלימות מהנבראים היא להשיג הבורא יתב', על כן כל העולם משמים וארץ מה שביניהם לא נבראו רק כלים והכנה לאדם כדי שתשיג נפש הנצחיות. ואלו היה הש"י עושה את האדם באופן שלא ישיג את הנצחיות, היה כביכול חסרון בחקו להיות נמשך ממנו פעולה חסירה. והנה מתחילה ברא את האדם ישר שכלי פשוט כמו מלאך להיות חי לעולם להשיג הנצחיות, כי לא היה לו לאדם שום מונע מלהשיג. ואחר שחטא ונעשה חומרו חומר גס, ונתגשם מזוהמת הנחש נתעבה, נמצא שהיה חומרו מסך מבדיל מלהשיג הנצחיות ולא יכול להם כי אם אחר הפרד הנשמה מהגוף ואז יבא האדם אל שלימותו, כמו שאמר הכתוב (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, והוא ראות השכל, על דרך (קהלת א, טז) ולבי ראה הרבה חכמה:

ויפה פירש החכם מהר"ר אליעזר אשכנזי ז"ל בספר מעשה ה' על פסוק (בראשית ב, יז) ביום אכלך ממנו מות תמות, שלא ח"ו דרך עונש אמר כן, אבל אדרבה דרך חסד ורחמים אמר לו כן, כי ביום אכלך תצטרך למות כדי לבא אל תכליתך, כי כשתאכל תתגשם במעבה החומר באופן שיהיה מסך מבדיל בינך ובין הבורא עד שתמות ותפרד הנשמה מהגוף לעלות אל מקום מחצבתה להנות מזיו השכינה:

מצורף לזה מה שכתב הבחיי בפרשת כי תשא על פסוק (שמות לג, יח) הראני נא את כבודך, וזה לשונו, ויש לדקדק אם היה זה מן הנמנע שיראה האדם בכבודו בעודו בחומר, איך חושב להשיגו. אבל משה הגדול בנבואה מפני שכבר תשש ונתדלדל חומרו במ' יום שהתענה, חשב בעצמו שלא יפסיד חומר השגתו אלא שיהיה כמי שאינו, ושישיג עתה מה שישיג אחר הפרדו מן החומר. והשיב לו הש"י, כי לא יראני האדם וחי, כלומר אדם שהוא מחובר מגוף ונפש אי אפשר שישיג זה בעודו בחומר אלא אחר הפרד וכו':

וע"פ הדברים האלה מתורצת הקושיא שהקשיתי, מאחר שעשה אדם הראשון תשובה גמורה למה לא נקרע גזר דינו שנגזר עליו שימות. כי מאחר שנתגשם בעטיו של נחש, אז היה מן הנמנע מצד הטבע מכח מסך חמרו להשיג הנצחיות כמו שהיה בכחו להשיגו קודם החטא, כי החומר הוא מסך מבדיל בינו ובין ההשגה, כדלעיל בשם הבחיי. על כן היה מטובו יתברך שימות האדם כדי שיהיה לו תקנה להשיג הנצחיות במותו, וכמו שהשיב הש"י למשה רבינו ע"ה כי לא יראני האדם וחי, רק אחר הפרד החומר מהנפש כדלעיל בשם הבחיי. וא"כ לפי זה טוב היה מותו מחייו, וק"ל:

ואומר אני שעל הדברים האלה ירמוז הכתוב שאמר (בראשית ג, כב), ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. דלפי פשט הפסוק קשה, ויחיה, הקנאת ה' תעשה זאת לומר וחי לעולם, כי הוא ית' לא יחסר ולא יעדיף הן יחיה הן לא יחיה. והנה הרב רבינו בחיי פירש וזה לשונו, ועתה פן ישלח ידו, כלומר כיון שחטא וגזרתי עליו מיתה, צריך אני למנוע ממנו עץ החיים כדי שלא תתבטל גזירתי, עד כאן לשונו. אבל קשה על דבריו הקושיא שהקשיתי לעיל, שמאחר ששב בתשובה שלימה ראוי שיתבטל הגזירה:

עוד יש להתעורר בכתוב הזה במה שאמר הן האדם הי' וגו', למה הוצרך הש"י לומר זה מה שהיה כבר מה דאזיל אזיל. עוד יש להתעורר באריכות לשון הפסוק לדעת טוב ורע ועתה וגו'. עוד יש להתעורר איך נקשר זה הפסוק עם מה שלמעלה ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור:

על כן נראה לי כוונת הפסוק על דרך שכתבתי, אחר שראה הש"י שמכתנות אור שהיה לו לאדם בתחילת הבריאה כדלעיל, נעשו עתה כתנות עור מסך מבדיל בינו להש"י בעטיו של נחש, והש"י חפץ תמיד להטיב לו בפרט לאחר שעשה תשובה גמורה. על כן אמר הש"י הן האדם היה כבר קודם שחטא כאחד ממנו, כי כן היה תכלית בריאתו להשיג הנצחיות אין לו מונע כלל, ועתה ירד ממעלתו ונתלבש בתאוותו ונכנס בגדר לדעת טוב ורע שהוא מצד השכל המעשי, ולא בגדר המסך האמת ושקר שהוא מצד העיוני. ומאחר שנכנס בגדר זה, נתלבש בלבוש החומר העכור שהוא המסך המבדיל וזה לא טוב. ואמר, ועתה פן ישלח ידו, דרשו רז"ל בב"ר (כא, ו) אין ועתה אלא לשון תשובה, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו'. ולפי כוונתי יהיה זה מתוק מדבש, אמר ועתה רצה לומר שעשה תשובה, ומאחר שעשה תשובה א"כ ראוי הוא להועילו שיבא אל התכלית. דבשלמא אם לא היה עושה תשובה, היה ראוי לימנע ממנו הטוב האמיתי ולא היה ראוי לרחם עליו. אבל עכשיו שעשה תשובה, ראוי להועילו שיבא אל התכלית, ובעודו בחיים חיותו אי אפשר, כי לא יראני האדם וחי כדלעיל, על כן יש לירא פן ישלח ידו וגו' וחי לעולם וזה יהיה לו רעה גמורה. על כן שלחו מגן עדן לבלתי אכול מעץ החיים כדי שימות ויבא אל התכלית, וק"ל. עד כאן בעמק ברכה:

עוד יתבאר ענין זה לקמן בדרושים בארוכה בעזרת הש"י:

כתב מהר"ם קורדווירא בספר עבודת יום כפורים בתיקון ב', בענין שבעת ימים קודם יו"כ שהיו מפרישין את הכהן גדול מביתו (יומא פ"א מ"א), וזה לשונו, אולם בטעם הנעלה כאשר נמנה שבעת ימים אלו שהם משלשה בתשרי עד תשעה בו שהוא ערב יום כפורים, דהיינו כל מה שבין ראש השנה ליום כפור. ונודע שמיום ראש השנה שהוא א' בתשרי עד יום כפור שהוא עשרה בו הם נקראים עשרת ימי התשובה, והתשובה היא הבינה, ועשרה ימים אלו הם עשרה ימים שבהם עשר ספירות ודאי. ואולם מלת תשובה נודע פירושה תשובת הדברים אל שרשם בסוד היובל. והענין, כי השנה סודה הבינה בלי ספק, והימים החולפים בכל השנה הם קונים להמציאות מה נמצא שהם בסוד היקף הימים העליונים, וכפי פעולת האדם בימים ההם כן יפגום בימיו או ישלימם במעשיו הטובים, כאומרם בפסוק (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו, דהדר אשכרו דיום ממש לגבי קיום עבודתו וחובתו המוטלת עליו. וזהו סוד השונה הלכות בכל יום. וזהו סוד (בראשית מז, כט) ויקרבו ימי ישראל למות. (מל"א ב, א) ויקרבו ימי דוד למות, כפי המתבאר בזוהר (ח"א צט, א):

אמנם קודם בא יום העשור שבו תשובת הימים אל מקורם, נתן הקב"ה לישראל עשרה ימים אלו שהם של תשובה שמתגלה המקור שהיא הבינה על הימים שהם הענפים, להמשיך להם שפע רב ולתקן ע"י התשובה כל פגם שפגם בימים הנזכרים שחלפו. וכאשר יכנסו אל מקורם, יהיו מתוקנים ע"י תשובה כראוי:

ולכן כהן גדול שעיקר הכפרה וחזרת הימים על ידו, צריך שיהי' כל עשרת ימים בתשובה ובכוון הלב ושלא לפנות אל עסקי החול, ששם בתשובה הוא סוד שבת הגדול ואין בו חול כלל. ולכן המגלה בשבת והטהרה והמנוחה אל כל הימים אשר חלפו בתאוות הזמן, ראוי לו לכונן מחשבותיו ולטהרם ולהיות ימיו ימי שבת וכפרה וביטול החול. ואולם הב' ימים של ראש השנה, היו ימים טובים כנודע. לכן אחר שהוא נפנה לעסקיו אחר הימים טובים, היו מפרישים אותו מהם. ואין ספק שכמו ששבעה ימי הסוכות להם יום טוב בראשם יורה על קדושת כל השבעה, בי' ימים אלו ימים טובים קודם יורה על קדושתם, ומה גם בסופם ג"כ יום נורא ואדיר. לכן היו מפרישין אותו מביתו ממלאכתו ומאשתו ומתאוותיו כדי שיתבונן בימים ההם שהם ימי עשור כולם. וכדי להורות על מקורם שהוא יוה"כ תשובה אימא עילאה יובל, היה עסקו בכל הימים בעבודת יוה"כ לגלות המקור על תשע הימים. ומזה ישא ק"ו האדם על עצמו שצריך לכונן דעתו בימים אלו לטהר כל דרכיו המקולקלים, וצדקו דברי ה"ר יונה החסיד בספר שערי תשובה. וכל שכן ש"ץ שהוא עולה במקום כהן גדול, שצריך לדמות אליו בכל האפשר ולעסוק בכל יום קצת בעבודת היום האדיר לגלותו על שאר הימים, ועם כל זה היו שבעה ימים ימי הפרשתו כדי לגלות האדם על שבעה בנים כנודע, וגם לזה יכוין דעתו ובזה יישר לכת, עד כאן לשונו:

עוד כתב בתיקון י"ו, צריך בעשרת ימים שהם ימי תשובה כדפירשתי, לכונן מחשבותיו ולתקן מעשיו ולטהר מעבדיו לפני קונו ולשוב בתשובה לפניו על הכלל ועל הפרט קודם בא יום העשור. וכדי שיהיו כל עשרת הימים ימי תשובה, ייחדם בשרשם כראוי, ומה גם להתבודד שעות ידועות בכל יום ויום ובכל לילה ולילה מעשרה ימים אלו, כדי שיהיו כולם מיוחדים בתשובה שהיא שורש כל הימים, ולא יחטא בהם כדי שלא יפגום בעצם הימים עצמם חס ושלום. ואף אם יזהר בדברי חסידות בימים אלו דוקא, נכון לעשות כן כדפירשו המפרשים, אף אם לא ינהוג כן אחר כך בחסידות ההוא. ובלי ספק שהטעם לזה הוא, שהוא אל חי מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות. וכן הבינה נקראת (תהלים קד, יז) חסידה ברושים ביתה, כדאיתא בזוהר פרשת ויצא (עי' קסג, א):

ונודע כי כל עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. אמנם עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו (יומא פה, ב), לכן צריך לפשפש בזה ולשוב לרצות את חבירו. והטעם לזה, כי הנשמות מתראות לפניו ביום זה בסוד הבינה שהיא שורש של הנשמות, והנשמות הנכנעות בתשובה הם המעוררות התשובה העליונה, שכן דרך השרשים להפעל מענפיהם התחתונים. ועתה אם ימצא בינו לבין חבירו טינא, הרי הוא מפריד ומחלק השורש העליון וכמעט מכניס בו שנאה שהוא פירוד, ואיך אפשר שיושפע עליו אור התשובה והוא מפריד בו ח"ו. לכן אנשי מעשה שבדור התנאים והאמוראים אף אם היו הם הנעלבין היו ממציאין עצמם לעולביהם כדי שיתרצו זה לזה כדמוכח בגמרא (יומא פז, א). והענין, כי סוד הנשמות הם ששים רבוא וכן הרוחות וכן הנפשות בסוד הבינה והתפארת והמלכות. זהו (קהלת א, ד) דור הולך ודור בא כו', ואין דור פחות מששים רבוא. וכדי להמשיך האור העליון, צריך שיהיו ששים רבוא לב אחד כדי שיתייחדו בשמא קדישא עילאה רברבא דלא שריא אלא באחדות השם בענין שהוא אחד. ולכן צריך שיתייחדו למטה הלבבות ולמעלה הנפשות והרוחות והנשמות, ואז ודאי שריא עלייהו שמא קדישא בסוד האחדות כאשר נבאר בס"ד, לכן צריך לתווך השלום ולהחזיק בו ולהתאחד בלב אחד כדי שימשיכו עליהם השם הנזכר:

ונודע שעשרה ימים אלו הם שערי תשובה עשר ספירות שבבינה, ועם היות ששני ימי ראש השנה הם מלכות בגבורה וגבורה במלכות כדפי' בזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, ב) בפסוק (מל"א ח, נט) דבר יום ביומו. עם כל זה לענין ימי תשובה הם ימי הבינה שהאדם נכנס בה יום ביום ספירה אחת, והם י' ימים י' ספירות, וכל יום מכוין שנכנס ספירה אחת ונפתח עליו שער אחד מעשרה שערי תשובה עליונה. והאדם השב כל השנה כולה וכל ימיו הם בתשובה, ודאי שפותח שערי התשובה עליו. אמנם הימים האלו הם ימי התשובה ממש שהיא נפתחת. ולכך בהתבודד האדם כל יום ויום לעצמו, יכוין אל הספירה ההיא שהיא חלק התשובה הנפתחת, ועולה יום ביום אל התשובה במדרגותיה ממטה למעלה. יום אחד במלכות. שני ביסוד. ג' בהוד. רביעי בנצח. חמישי בתפארת. ששי בגבורה. שביעי בחסד. שמיני בבינה. תשיעי ערב יוה"כ בחכמה. עשירי יוה"כ עצמו עשירי, שבו נדבקת הבינה בכתר וחכמה ומשם מלבנת עוונותם של ישראל בנקודה אחרונה סוד הלובן. וזהו הכוונה בימים האלו, ויעורר בהם תשובה לפתוח התשובה העליונה ויקושר בה התשובה התחתונה ויקשר ה' בה', עד כאן לשונו:

וכבר כתבתי לעיל בפרק בעשרה מאמרות במאמר השביעי, התשובה השייכה לתיקון כל ספירה וספירה. ובזה יחשוב בכל יום ויום מי' ימי תשובה ויתקן: